הגועליזציה של הגלובליזציה

מהרגע הראשון בו הוצגו בלשי מגמות האופנה הדינמיים, שמשימתם לזהות טרנדים מתגבשים ברחוב הלונדוני הסואן ולתעד אותם במצלמות די.וי משוכללות וקומפקטיות, על מנת שתאגידי הענק שבשרותם הם עובדים יוכלו לעשות עוד כסף, הרגשתי תחושת דה ז'ה וו מסחררת. אחרי כמה נסיונות להבין מאיפה כל העסק הזה של "ציידי הסגנון" – סדרה תיעודית חדשה בערוץ 8 – כל כך מוכר לי, הבנתי שלא את ציידי הסגנון אני מכירה, אלא את הקריינות.

הנימה הקרירה, המדעית, המרוחקת והשואפת לאובייקטיביות בה הוצג טוני - בחור אמריקאי דביל ופטפטן בן 27 בסך הכל, שנוסע מסביב לעולם על חשבון העבודה, כשכל שעליו לעשות זה לספוג השראה לליין חדש של סניקרז - היתה בדיוק אותה נימה דרכה פגשנו בחודש שעבר פעילים אנטי-תאגידיים ואקטיביסטים אנטי-גלובליסטים. מסתבר שבין אם אתה מצית סניפים של מקדונלד'ס בתור תחביב או שאתה מחכה במזגן שהפרוטוטיפ של הדגם החדש של הכפכף האווירודינמי שזה עתה עיצבת יגיע מטאיוואן, בשביל מחלקת הקריינות של הבי.בי.סי מעמדך זהה.

הפרק הראשון של "ציידי הסגנון" התמקד בחברת פומה ובדרך החתחתים שאחד מצוותי העיצוב שלה בבוסטון עבר כדי להגיע לשני הדגמים הרדיקליים שהיא תכננה לקולקציית הנעליים של סתיו 2001 – דגם ה"ללא פגע", שמטרתו לגרום לך להרגיש כמו לוחם נינג'ה עירוני; ונעלי הבית הראשונות של פומה, בעיצוב סיני עדין ומפנק. למטרה זו בדיוק נסע טוני לאנגליה, שם הוא ראה אופנוע מדליק וגם קסדה פגזית, ואחר כך קנה כמה בגדים בהארווי ניקולס – הכל כדי להתמלא באנרגיה יצירתית – בעוד ששאר הצוות ביקר במוזיאונים ובחן את העיצוב של שריונות עתיקים.

האם המשאבים שהושקעו בכל התהליך הזה הגיוניים ומצדיקים את עצמם? למי אכפת? בטח שלא לבי.בי.סי, שהנייטרליות של הטון שלה במקרה הזה היתה מעוררת פלצות. אחרי שכבר הפנמנו מזמן שהמדיום הוא המסר, אפילו לסדרות הדוקומנטריות האלה של הבי.בי.סי אין טעם להסתתר מתחת לעלה התאנה של האובייקטיביות. ברור לחלוטין שהסיבה היחידה שציידי הסגנון אינם מוצגים כאן בנימה ביקורתית לא נעוצה באידיאולוגיה פלורליסטית, אלא באדישות ממכרת ומעודדת בהייה.