פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים בלופ 52: 10 אלבומי הטכנו החשובים של 5 השנים האחרונות

      נרדמתם בדרך לרחבה? הקאסט האלקטרוני של יותם אבני משלים לכם פערים ומציג את עשרת אלבומי הטכנו החשובים של חמש השנים האחרונות - מדונטו דוצי, דרך בן קלוק ועד נינה קרביץ

      להורדת הקאסט
      לעמוד הקאסט
      ל"פופ לוק", אחיו של "החיים בלופ"
      דברו על "החיים בלופ" בפייסבוק שלנו

      Donato Dozzy - Iyo (Prologue) (2012)

      ממש כמו דמות קומית-טרגית בסרט איטלקי, דונטו דוצי התגלגל בעולם. מי שבמשך שנים היה צל גמלוני ולא יוצלח של לורי D וברנדו לופי (חלוצי הטכנו המפורסמים יותר של רומא), הצליח לבסס את שמו כאמן מוערך רק בעשור השלישי לחייו. הוא השיג זאת לא רק בזכות מוזיקה נועזת וייחודית, אלא גם ובעיקר בשל מעבר מוקדם לברלין אי שם בתחילת העשור הקודם. שלוש שנים בהן אחראי היה על תקלוטי הבוקר של הפנרומה-בר (הרבה לפני מעמד הפולחן של המועדון), גרמו לו להיתקל במייק פארקר ומייקל קרנווטר (זה שלימים יקים את הלייבל Prologue). פרולוג שהפכה בשנים האחרונות לאחת מחברות התקליטים המרתקות והמדוברות ביותר בתעשייה, חייבת המון לדוצי. הסינגל הראשון, אשר קדם לצאת אלבום הבכורה שלו ללייבל, הצליח יותר מכל להיות זה שמבסס את שמה של החברה בעולם. מאז הצלחתו האדירה של "Voices From The Lake'', פרולוג היא שם נרדף לכל מה שהוא טכנו שכלתני, מתקדם ולא קונבציונאלי.

      חשובים באותה מידה: Peter van Hoesen, Sandwell District, Mike Parker.

      Wax - No. 10001 (Wax) (2008)

      כעיקרון, אפשר לסכם את כל אשר ארע לטכנו בחמשת השנים האחרונות, דרך יוצר אחד בלבד. אי אפשר להתכחש לעובדה שרנה פבלאוביץ, הוא עצמו הפסקול של ברלין ותקופתה. תחת הכינוי Shed, הוא אחראי על כמה מרגעי המופת המכוננים ביותר לגל הטכנו האפל. כ-EQD הוא הראה לבריטים איך דאבסטפ, או פוסט-דאבסטפ, צריך להתמזמז עם טכנו כראוי, ויש כמובן גם את Wax. וואקס הוא לא רק הפרשנות המודרנית המוצלחת ביותר לעקרונות הדאב טכנו של מוריץ וון אוסוולד ובייסיק צ'אנל. למעשה, היא היחידה. רבים וטובים חטאו וחוטאים בתעתועי דיליי בניחוחות מעושנים, אך אף אחד לא הצליח להפיק בעיקרון ערך מוסף כמו שקרה כאן. אסתטיקת צליל, חיוורת משלמות. סווינג שובבי, אך כזה שלא גוזל מהעיקרון המופשט. תקליט לבן, חותמת דיו, בלי אף קרדיט לאף אמן. הוכחה מאלפת לעבודה שאם אתה גאון, לא צריך להתרברב. ההר עוד יגיע למוחמד.

      דומה, אבל כמעט: Deepchord, Deadbeat, Skudge.

      Head High - Rave (Dirt Mix) (Power House) (2012)

      למי שעוד לא השתכנע מהסופרלטיבים הבומבסטיים שכרכנו בשמו של פבלאוביץ כאן מעל, הנה עוד קצת. כי לאליל הגרמני יש עוד שד אחד בארון. ב-2010 הוא מקים את Power House, חברת תקליטים נוספת, מחווה ללייבל האוס אמריקאי נשכח תחת אותו שם. בעזרת הכינויים Head High ו-WK7 הוא בורא פיוז'ן מוזיקלי מרהיב נוסף. רק שהפעם, כמתבקש, הוא קורץ לצליל הגארג'-האוס של ניו ג'רזי של לפני 20 שנה. מהלכי גוספל מרוממי רוח על מקלדת פסנתר, דגימות קול קצוצות משירי אר אנ' בי עד איבוד משמעותן, כל זאת מבעד רעם חבטות יבשות על חלודה קרה. אם אפשר היה לנעול את קרי צ'נדלר בתוך הברגהיין למשך שנה, סביר מאוד להניח שזאת, פחות או יותר, המוזיקה שהוא היה יוצר בבוקר למחרת. מקרה יוצא דופן של קיבוץ גלויות שנדמה כבלתי אפשרי, עד שהגיע הבן זונה שהוכיח שאפשר. כפרעליו.

      עיקרון דומה: Mike Dehnert, Jonas Kopp, Bleak.

      Truncate - Mira Mar (Truncate) (2012)

      דיוויד פלורס הוא הוכחה לכך שרעיונות גדולים נשתלים במוקדים גיאוגרפיים שונים באותו הזמן. הרבה לפני שהוזמן לתקלט בברגהיין, הן כטרנקייט והן כאודיו אינג'נקשן, הוא כבר שטף את פעימות הקיק שלו באוקיינוס אדיר של ריוורב. אותה תחושת הד אימתנית מהווה אולי את הסממן המוזיקלי המובהק ביותר של טכנו בעת הנוכחית. ותודה לברגהיין. עם מעט מאוד מידע אודות המתרחש באירופה, טרנקייט ומקורביו מלוס אנג'לס, הצליחו, כנגד כל הסיכויים, להנהיג סצינת מסיבות שלא הייתה מביישת אף מדינה אירופאית. מהרגע שהפציע עם התקליט הראשון שלו, ברור היה שהגיע גואל. טרנקייט הפך בחמש השנים האחרונות לנציג כמעט יחידי של הFאנק. של הטכנו הברוטאלי והקשה, מהפן האמריקאי שלו. כתלמיד חכם של פרנקי בונס, ג'ואי בלטרם ואדם X - אלו שהנהיגו את סצינת הרייבים של ניו יורק בתחילת שנות התשעים, טרנקייט הצליח לרצות את כל הצדדים. הוא הנפיק שורה של להיטים שזכו לתמיכה נלהבת אצל גרמנים, אמריקאים, שחורים, לבנים והיספנים כאחד. אה כן, ויש גם את הצד השני של התקליט הנבחר כאן. קוראים לו Dial.

      עוד מאותה שכונה: DJ Hyperactive, Luis Flores, Raíz.

      Ben Klock - Before One EP (Ostgut Ton) (2009)

      פחות משנה אחרי שעזב את BPitch Control, בן קלוק מיהר להכריז: יחי צליל הטכנו החדש. רבים זוקפים לזכותו בעיקר את התקלוט, אם לא את מראה דוגמן תחתונים של קלווין קליין, אבל קלוק אחראי על תפוצת בשורת הברגהיין כיוצר לא פחות מאשר כתקליטן. אותו שטף ריוורב על פעימת קיק, זה שמדמה יותר מכל את הד מועדון הברגהיין, ממצא את מלוא הפוטנציאל שבו ב"Subzero". יצאו אחריו מאות, אם לא כבר אלפים, תקליטים שמנסים לדמות כראוי את ההיכל התעשייתי, החשוך והחם. אך כולם מתגמדים אל מול הלהיט שכאן. מהלך אורגן פשוט על אקורד והאוקטובה שלו מעל, ייזכר כנראה לעד כקולו האילם של הדור שרקד כאן. אומרים עליו שהוא התמסחר, שהוא איבד את התעוזה, שהוא מתקלט במקומות שחוטאים לכל מה שהוא עשה. בצדק. נסו למצוא תקליטן אחד בעולם שלא רוצה להיות במקומו של בן קלוק עכשיו. ומיד תופיע עוד סיבה.

      עוד מאותה סוכנות: Marcel Dettmann, Boris, Nd_Baumecker.

      Nina Kraviz - Ghetto Kraviz (Rekids) (2011)

      אין פה שום בשורה חדשה. אף מגמה תרבותית, אף עיקרון מוזיקלי שלא נעשה קודם באף צורה. אבל כל די.ג'יי, עיתונאי או בליין, ימהר להכריז בלי בושה: גטו קרביץ הוא אחד מהמנונים הגדולים של התקופה. מבחינת תזמון, הוא הופיע בדיוק בשעה שעיני כולם העולם היו ציפו לחזות במפלתה של המלכה, ובצדק. נינה קרביץ טובה מדי בכדי להיות אמיתית. היא יפה באופן חריג לכל מקצוע שאיננו דוגמנות. היא תקליטנית ורסטילית, אנינת טעם. להוסיף לכך הצלחה גדולה כל כך בתור יוצרת, מרגיש כבר מלאכותי מדי. אבל כך היה. קרביץ הצליחה לברוא מחדש את Rekids ובעיקר גם את עצמה. היא היתה ועודנה נציגה בלתי מעוררת לטכנו על הקו התפר שבין מרתפי הטרזור בברלין לטראסה של ספייס באיביזה.

      חשובים לא פחות: Radio Slave, Joris Voorn, Kink.

      Tyree - Nuthin Wrong (Mojuba) (2011)

      אין זה בלעדית רק לטכנו. רנסאנס שוק תקליטי הויניל, טרנדים מוזיקליים והיבטים חברתיים נוספים הובילו לכך שהוצאות מחודשות לתקליטי עבר נשכחים, בכל ז'אנר אלקטרוני, הם חלק בלתי נפרד מפני התעשייה של ימינו. המקרה של ההוצאה המחודשת של טיירי קופר הוא יופי של דוגמא. כשיצא לאור בדאנס מאניה ב-1995, הוא רחוק היה מלהיות להיט. למעשה הוא זכה להדפסה מצומצמת ומעמד שלא רחוק מהתעלמות. הוא היה מהיר מדי, מינימלסטי מדי, אפילו בסנדרטים המוזיקליים של טיירי קופר. לכשיצא מחדש ב-2011, בסדרת Mojuba Underground Series המשובחת, הפך בין לילה להמנון. מאז ועד עכשיו נדיר לפגוש בתקליטן שלא מחזיק בעותק של אחד מהסמלים המובהקים ביותר לצליל הדאנס של העשור השני לשנות האלפיים. שהוא כמובן, 1995.

      הצתות מאוחרות לא פחות: Floorplan, Robert Armani, Drexciya.

      DVS1 - Klockworks 05 (Klockworks) (2009)

      מהרגע שמחט נחה על כל תקליט שיצר DVS1, קורה קסם. כי אין אחד שיכול להישאר אדיש לכח המהפנט של המשפטים המוזיקליים הלולאתיים שהוא מטיב כל כך להלחין. מדובר ביוצר שהצליח לברוא מהלכים ריתמיים חדשניים יותר מכל אחד אחר. הוא בנה לעצמו ערכת עבודה ייחודית כל כך, שאיש לא הצליח לחקות. הצליל העגול והרך של ההרמוניות שלו, חותם הקיק שמידת הנוכחות שלו אף פעם לא ברורה, והדחיסה. אותה מעיכת לימיטר מאודקת שכובלת את יצירותיו בבוץ עשוי זהב. DVS1, הוא ללא ספק, אחד היוצרים הצנועים והמרגשים ביותר שידע הטכנו בחמש השנים האחרונות. הדבר הכי מדהים כאן, הוא שבמקרה, מדובר גם באחד מתקליטני הטכנו הטובים בעולם.

      עוד תקליטני טכנו הטובים בעולם: Jeff Mills, Ricardo Villalobos, Dave Clarke.

      Shifted - AVN #001 (Avian) (2011)

      בעוד שעד כה, אפשר היה להסתפק בצמד כפות ידיים בכדי למנות את גיבורי הטכנו של הממלכה הבריטית, בשנים האחרונות נדמה כי פרץ לו סכר אדיר. מדאבסטפ, IDM, אמביינט ושאר יקומים מקבילים לנו, החלו להגיע שריות של יוצרים חדשים המעניקים פרשנות שכלתנית-תעשייתית לטכנו של עכשיו. ובראש הגדוד צועד שיפטד, בן טיפוחיו של לוק סלייטר כמובן. הטכנו של שיפטד הוא ללא ספק החשוך והמטריד מכולם. משטחים ארוכים של סאבים רועמים, מרעידים קרקע ברקיעה מונוטונית אל לא-נודע. הוא מתאר את יצירתו כפיזיקלית יותר מאשר מוזיקלית, וזו אולי הדרך המדוייקת ביותר להבין בעזרתה במה מדובר. זה רחוק מלהיות Fאנקי, גרובי, מקפיץ או מרקיד. מדובר במוזיקה בעלת מימד זמן אחד. הווה. שבאופן לא מפתיע, היא מילה לה חסרה רק אות אחת קטנה, מהשם המפורש.

      חברים של שיפטד: Tommy Four Seven, Sigha, Lucy.

      Speedy J & Chris Liebing - Magnit Express (Electric Deluxe) (2008)

      לפני 5 שנים, הוציאו ליבינג וספידי ג'יי את הריליס הראשון בהיסטוריה להימכר כטראק שלם, עם אפשרות גם לקנות את חלקיו בנפרד. לא מדובר ברצועת הטכנו המרגשת בעולם, אך מדובר בסנונית ראשונה לחזון מוזיקלי שהם צופים לעולם כבר מאז. 5 שנים מאוחר יותר ו-Electric Deluxe (חברת התקליטים של ספידי ג'יי), עדיין לא ממשת את הבטחתה להיות חברת התקליטים הראשונה להציע כל ריליס שלם ובנפרד. מסתבר שהעולם עוד רחוק מלעקוב אחרי מיצוי הפוטנציאל הטכנולוגי המלא של תקלוט בסביבת מחשב כמותם. בניגוד לכל שאר הנוכחים ברשימה כאן, ספידי ג'יי וכריס ליבינג תמיד היו כאן. מצלילי האסיד של ימי הרייב המוקדמים, דרך המועדונים, הפסטיבלים צלילי האלקטרו, המינימל, הפרוגרסיב והטראנס. ליבינג וג'יי, כל אחד בעולמו הפרטי, הצליחו בכל פעם מחדש להתעדכן במגמות וטרנדים וברוב המקרים, גם להוביל בהם לפני השאר. וכן, גם היום הם הרבה לפני רובם.

      עוד כמה מקדימה: Luke Slater, Surgeon, James Ruskin.