פעמיים הרגה התקשורת הבריטית את דיאנה. הפעם הראשונה היתה בשלהי שנות התשעים, בעת שרדפה ורדפה אחריה עד שדחקה אותה לקיר באופן המילולי ביותר של המילה והביאה למותה. הפעם השנייה היתה בחודש האחרון, בשעה שהביוגרפיה הקולנועית הראשונה על אודותיה התכוננה בקול תרועה רמה לקראת הגעתה לאקרנים בממלכה המאוחדת. מיטב העטים במקום התגייסו כדי להשמיץ את הסרט, הפכו אותו לפגר עוד לפני הפצתו, ולא התביישו להתעלל בגופה גם לאחר מכן.
האמת היא, שזה לא כל כך מפתיע, וזו משתי סיבות שונות לגמרי: מחד, הדמות של דיאנה היא עדיין סוג של טאבו קדוש בממלכה המאוחדת. הציבור הבריטי טרם השכיל לעכל את לכתה, ולכן לא באמת מסוגל להתמודד עם יצירה אמנותית עליה. וכך, בדיוק כשם שמוקדם מדי להפיק כרגע בישראל סרט על חייו של יצחק רבין, הרי שהיה זה נמהר לעשות משהו דומה על קורותיה של נסיכת העם.
מצד שני, יחד עם דיאנה מתה גם הנטייה של הקהל הבריטי להתייחס לנסיכיהם כאל גיבורי תרבות. מי שנכח בלונדון בקיץ האחרון, יכול היה להתרשם באיזו אדישות הגיבו המקומיים בעיר לתינוק המלכותי. זה פשוט לא הזיז להם, וסביר להניח כי אם חלילה קייט מידלטון היתה נספית בתאונת דרכים בפריז, גם זה לא היה נתפס כטרגדיה לאומית. בימינו, כוכבי ריאליטי למיניהם מסעירים את הציבור הרבה יותר מאשר בני המלוכה, ולכן אי אפשר בימינו להפיק רעש גדול ביוגרפיה מלכותית ולצפות מהצופים להתייחס אליה כאל אירוע קולנועי.
ובכל זאת, הבמאי הגרמני אוליבר הירשביגל החליט לקחת על עצמו את המלאכה כפוית הטובה הזו והסכים לביים את הסרט, שעולה השבוע לאקרנים בישראל לאחר מפלתו באי הבריטי. הציוות שלו לפרויקט די מתבקש, שכן הקולנוען מומחה ביצירת ביוגרפיות מאתגרות. כזכור, הוא התפרסם ב"הנפילה" פרי עטו, שעסק בלא אחר מאשר אדולף היטלר. כמו אז, גם כאן הוא מתמקד בסופה של הדמות הראשית. בהתאם לכך, "דיאנה" עוסק בשנים האחרונות לחייה, או ליתר דיוק ברומן שהיה לה עם מנתח לב פקיסטני בשם חסנט חאן.
כיום, הזיכרון הציבורי מקשר את דיאנה לשניים: הנסיך צ'רלס, כמובן; ואהובה האחרון, דודי אל פיאד, שבצדו מתה. אך לפי הסרט, את הרומן הגדול ומלא התשוקה מכולם ניהלה דווקא עם חאן. היא פגשה אותו בתווך שבין שני בני הזוג המפורסמים יותר, ולמשנת הביוגרפיה, היתה מתחתנת איתו ונשארת עמו לעד, לולא שלל מכשולים חיצוניים הפרידו ביניהם ואז הגיעה מותה בטרם עת ושלל מהם את האפשרות להתאחד מחדש.
אך איך זה שמלכתחילה כבש חאן את לבה של הנסיכה בכזו עוצמה? "דיאנה" מתקשה להסביר זאת. המנתח, בגילומו של נאבין אנדרוז הזכור מ"אבודים", מצטייר כאן כגבר כרסתן, רופס ואף וולגרי למדי. אמנם, ברור כי כמה שנים עם הנסיך צ'רלס מנמיכות אוטומטית את הסטנדרטים, ועדיין לא ברור מדוע אחת הנשים היפות והמפורסמות בעולם מקדישה כל כך הרבה אנרגיה דווקא ליצור הזה. אפשר היה להבין מדוע ב"חופשה ברומא" חשקה אודרי הפבורן בגרגורי פק וניתן היה לקבל את ההתאהבות של ג'וליה רוברטס ביו גרנט ב"נוטינג היל", אבל הפעם המשיכה של הנסיכה לאיש מן היישוב אינה כה משכנעת מלכתחילה.
נוסף לכך, יש לסרט עוד כמה בעיות: כפי שקורה לעתים קרובות בז'אנר הביוגרפי, הוא חוטא בפולחן אישיות של הגיבורה, וצובע אותה בגוונים חיובים בלבד, מה שהופך את הדמות ואת התוצאה כולה לשטחית ודו-ממדית. כמו כן, ערכי ההפקה שלו נמוכים באופן תמוה יחסית לפרויקט קולנועי בהפצה כה רחבה, ובהתאם לכך גם שורת שחקני המשנה שבו מנפקת תצוגות חסרות כריזמה הראויות יותר לסדרת טלוויזיה זניחה.
כל זה אמנם עלול היה להפוך את "דיאנה" לעוד אחת מאותן תאונות רכבת קולנועיות, אך הסרט מצליח להתעלות. ההופעה של נעמי ווטס כובשת, ועם הזמן היא גם מפתחת כימיה עם אנדרוז. בתחילה עוד קיים הספק מה הנסיכה מצאה ברופא, אבל מרגע שהם כבר זה בזרועותיו של זה, סיפור האהבה ביניהם מקסים. הירשביגל מביא אותו אל הבד בצורה רהוטה, קולחת, מאופקת, נבונה וחיננית, והודות לכך חוויית הצפייה נעימה ומהנה למדי.
אז אמנם, הסרט לא ראוי למלוכה וגם לא לאוסקרים, כפי שמפיקיו כיוונו בתחילה. בתור ביוגרפיה של אייקון ציבורי, תרבותי ותקשורתי איכותו ירודה למדי. אך בתור דרמה רומנטית חסרת יומרות, הוא בהחלט חביב. במובן זה, השם של דיאנה עומד לו לרועץ, שכן הוא מעורר יותר מדי ציפיות. אולי עדיף היה לו להציג את מעלליה של נסיכה בדיונית, ואז הקהל היה שם לב לסיפור האהבה הפשוט והיפה ולא לכל מה שמסביב.
אך למען האמת, לולא השם של דיאנה, מי בימינו היה מוכן להפיק סרט שכזה? כפי שמעידים שלל כישלונות מסחריים מן השנים האחרונות, הקהל כבר לא מוכן לקבל סיפורי אהבה נטולי ציניות ואירוניה. לא רק הנסיכה הבריטית מתה בשלהי שנות התשעים. עם ובלי קשר לכך, גם הנאיביות שלנו התאדה בסופה של אותה תקופה. בזמנו, "טיטניק" קבע שיאים קופתיים, אך היום ברור כי הרומנטיקה התמימה והגדולה מחיים שלו היתה מתקבלת בגיחוך. לכן, גם ל"דיאנה" לא היה בעצם שום סיכוי, עם או בלי השמות האמיתיים של הדמויות.
ההפסד כולו שלנו, והצפייה בדרמה על הנסיכה מעוררת געגועים לימי חייה. אמנם צלמי הפפראצי היו אז אכזריים, אבל הרשעות שלהם לא נחשבה לגיטימית בתרבות ובציבור הרחב. מוות של אישיות ציבורית היה מתקבל אז בעצב אצילי ולא בתחרות חוכמולוגיה בפייסבוק, וסרטים מסוגם של "דיאנה" היו נשפטים בפרופורציות הראויות ולא מועלים על המוקד בהגזמה פרועה.
בסוף הסרט, מניח חאן זר לזכרה של דיאנה, ומבטיח לה שעוד ייפגשו, בעולם שמעבר. אפשר לקוות שכך אכן יקרה. שם, מחוץ להישג ידיהם של בני מלוכה סנובים ושל אנשי תקשורת מרושעים, אולי סוף כל סוף תהיה להם נחת.