פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בין כיפור לרצח רבין: התהפוכות שעברו על הקומיקס הישראלי

      ביקורת חברתית, מחאה אנטי-מלחמתית ותודעת מעמד הביניים - בין מלחמת יום כיפור לרצח רבין, שינה הקומיקס הישראלי את פניו והפך מכלי בידורי בלבד לפלטפורמה של סאטירה בועטת

      לקראת מחצית שנות השבעים – לאחר טראומת מלחמת יום כיפור, החלו להופיע יצירות קומיקס שמציגות את ישראל ואת הישראלי באור מפוכח וביקורתי. בין השנים 1975 עד למחצית שנות התשעים, הפכנו עדים לקומיקס אחר שנוצר בעקבות האירועים ההיסטוריים, הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שטלטלו את ישראל. בקצה האחד של תקופה הטראומה של מלחמת יום כיפור (1973), ובקצה השני: רצח ראש הממשלה יצחק רבין (1995). בין שני הקטבים הדרמטיים האלה חל המהפך הפוליטי (1977) שהעלה את הימין לשלטון, נחתם הסכם שלום עם מצרים (1982), משבר מניות הבנקים ערער את האמון בכלכלה (1982), מלחמת שלום הגליל (1982), האינתיפאדה הראשונה (1987), מלחמת המפרץ הראשונה (1991), כישלון הסכמי אוסלו (1993) ורצח של ראש הממשלה (1995). במקביל לאירועים הפוליטיים, צפו על פני השטח קונפליקטים חברתיים שסדקו את הסולידריות השברירית מקום המדינה; הפנתרים השחורים (1971) מעלים לסדר היום את הקיפוח העדתי, מפלגתה של שולמית אלוני (רצ) מטילה אור על נושאים שהיו בבחינת טאבו בבית המחוקקים, כמו זכויות האזרח עם דגש על מעמדה של האישה, אלימות במשפחה, גילוי עריות, זנות וזכויות הומוסקסואלים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (איור: אורי פינק)

      החוט המקשר בין האירועים ההיסטוריים, לבין גלי המחאה בקרב חלקים גדולים של הציבור נגד מדיניותה של ישראל הוא הפניית העורף לדפוסי השלטון הפוליטיים והתרבותיים מיום הקמת המדינה. אליטות השלטון, אף שלא הוחלפו במנהיגים טובים יותר, התעלמו ממצוקותיו של היחיד בדיור ועבודה, חינוך, בריאות ורווחה, והמפגש עם כשלי הבירוקרטיה וגלגליה התובעניים, יצרו בתרבות הפופולרית - קולנוע, תיאטרון וכמובן בקומיקס שתי תגובת נגד בולטות. התגובה האחת נשאה אופי קריקטוריסטי-סאטירי: כך למשל, דודו גבע שנתן את דעתו לחוויותיו של הישראלי החי במדינה הנושאת על גבה את השואה, את פולחני יום העצמאות וסדרותיו על הפקיד יוסף, במחלקת המים של העירייה, שביטאו יותר מכל את הישראלי המובס, האנטי גיבור, המשלים עם גורלו בתור בורג במכונת הגריסה של הבירוקרטיה העירונית.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (איור: דודו גבע)

      דודו גבע מייצג את הקוטב הסאטירי של הקומיקס, הלועג עם הרבה חמלה לשליחי הציבור שלנו ולנו כישראלים שמקבלים עלינו את העול ללא בדל של התנגדות. במקביל לתגובה הביקורתית-סאטירית-עוקצנית, הלכה והתמסדה תגובת נגד בולטת אחרת של הסתגרות עצמית של האזרח החילוני שדש באובססיביות במשוכות הקטנות של חייו, תוך התעלמות מוחלטת מהאירועים הפוליטיים, המאיימים על הבועה בקרבה הוא חי.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (איור: אורי פינק)

      תגובה זו באה לידי ביטוי בזבנג (1987 'מעריב לנוער') מאת אורי פינק. בדומה לגבע, גם לפינק רומן מתמשך עם ההוויה המקומית, אלא שבניגוד לו, נגיעותיו של פינק חושפות את עצביו המרוטים של המתבגר, התיכוניסט התל-אביבי, שמתרועע עם חבריו בבועה התל-אביבית, ללא מטרת חיים מוגדרת. הסדרה הפופולארית הזו, עוסקת בחבורה של תיכוניסטים, נהיליסטים, חסרי ערכים או כל מצפון ערכי, וכל מה שמעניין אותם הוא סקס, רכילות כיתתית על בני גילם ומוריהם, מסעדות, תחביבים, וכמובן – הם עצמם כטיפוסים אגוצנטריים באופן קיצוני.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (איור: אורי פינק)

      בין דודו גבע מצידו האחד של המטבע, לבין אורי פינק, מצידו השני, נמתחו קורי העכביש של הקומיקס הישראלי על ידי יוצרי קומיקס רבים שהתייחסותם אל המציאות היומיומית לא נתנה להם מנוח. זירת ההתרחשות של הקומיקס ממחצית שנות השבעים ועד לתום שנות התשעים, היא הזירה הפוליטית, תוך הפניית עורף לקומיקס המגויס שקדם לו. שילובו של הקומיקס בתוך העיתונות היומית, וגם בכתבי עת ייעודיים לנוער תרמו לאיכות תכניו של הקומיקס, לרלוונטיות שלו, ולמקומו כמדיום פופולרי, נושך ובועט.

      השפעתם של גבע ופינק הייתה רבה על גלריה מכובדת של קומיקסאים - עידו אמין, זאב אנגלמאיר, צחי פרבר, נועם נדב, ירמי פינקוס, שי צ'רקה, עמוס אלנבוגן, איציק רנרט, מישל קישקה ורבים אחרים החבים להם את מודעותם לקומיקס ואת תפקידו בתור מחולל שיח חברתי ממדרגה ראשונה ולא רק כבידור להמונים.

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (איור: זאב אנגלמאייר)

      כך למשל זאב אנגלמאייר העצים את הקו הישיר והנאיבי של דודו גבע לסגנון הרבה יותר בוטה וישיר ; החל מ'סטיות של פינגווינים' דרך 'סוטה העיר', 'חם וזפת', 'מחלת השבוע' ו'שושקה' אחדות מבין סדרותיו. לא אחת כונה אנגלמאיר כילד הרע של הקומיקס הישראלי שכן הוא קורא את התרבות הישראלית מנקודת מבט חתרנית ומביא לקדמת הבמה מה שלדעתו מסתתר מאחוריה. די לקרוא את 'עלילות כיפה אטומה', או את סדרתו ההזויה – שושקה, כדי לראות בו כמי שדהר קדימה עם תפיסת עולמו של דודו גבע, ביצירת קומיקס פראי, מיני, חסר מעצורים וגבולות. אנגלמאיר הקרין על הנעשה סביבו ויצר נקודות השקה עם אמני קומיקס רבים. ספק אם סדרה כמו 'ביבי ושרה' הייתה באה לעולם מעטו של צחי פרבר ללא ההרשאה שהעניקו גבע ואנגלמאיר לעולם הקומיקס, או עבודתו הסאטירית של נעם נדב 'בחשדות' שהופיעה בעיתון 'חדשות' אותה כתב קובי ניב, שלא בחלה בהומור פרוע, בהערות סקסיסטיות ובשחיטתן של פרות מקודשות בפוליטיקה הישראלית. לעומת המבט החתרני הבא מתוך הישראליות, בין אם כביקורת או כהלקאה עצמית, מישל קישקה מתבונן על הישראליות מבחוץ. סדרת הקומיקס "מיסטר טי" שפרסם בעיתון ילדים תחת הכותרת 'מיסטר טי', שהייתה פרסומת לחברת תה משחזרת למעשה את טין טין הבלגי ומכילה את התמודדות של מיסטר טי הקטן עם בעיות התקופה בישראל ומחוצה לה. הדור הצעיר יותר חוזר ומחפש את הדרמה בדמות הפילם נואר הברוטאלי, למשל עבודתו של אסף חנוכה 'סמטאות הזעם' – השפה החזותית הדרמטית, התקריבים מלאי המבע והסיפור, יוצרים חוויה קולנועית של הקומיקס. תומר חנוכה, אחיו התאום של אסף, הולך צעד אחד קדימה ומעלה את אופציית הבדיון אל תוך הקומיקס ב'סהרון זמן שאול'.

      במבט מסכם, ניתן לומר שהקומיקס הישראלי הצליח להכות שורשים בתרבות החזותית הישראלית וליצור אפיקי ביטוי המשקפים את מציאות החיים בארץ.

      התערוכה "פצעי בגרות – קומיקס עברי בין השנים 1975 – " (1995" (פתיחה: 10/10/13– נעילה 1/3/14), משרטטת את תמונת הקומיקס שנוצרה בישראל בשנים שבין השבר של מלחמת יום כיפור ועד לרצח רבין.

      ברוך בליך, הינו היועץ האקדמאי של התערוכה הינו מרצה בבצלאל ומומחה לקומיקס