פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פליימוביל 07: פריס הילטון מביכה את עצמה בטירוף

      פרס הילטון מוכיחה שכסף לא קונה כישרון, אנה קלווי היא המוזיקאית שחובה להכיר אם אתם אוהבים את פי.ג'יי הארווי וסצנת הקאנטרי האמריקאית נמצאת בעיצומו של סכסוך מטורף

      Anna Calvi – One Breath

      אנה קלווי היא בחורה דרמטית. הקול החזק והמהדהד, המבט הישיר, הכתיבה המעונה על גבול הגותית – המוזיקה שלה היא מהסוג שיכול להשאיר בנאדם מרוקן. יש בה קצת מההתרסה של פטי סמית' וקצת מעבודת הגיטרה של St.Vincent אבל בעיקר קשה שלא להשוות אותה לפי.ג'יי הארווי. אם הבכורה המצליחה שלה (שגם הייתה מועמדת לפרס המרקורי) הזכירה את הישירות של "Rid Of Me" של הארווי, אז "One Breath" הוא "To Bring You My Love" - עמוק יותר, מגוון יותר, מסועף יותר. לוקח קצת זמן לקנות את סגנון ההגשה התיאטרלי שלה ואפילו יותר לשכוח את ההשפעות המיידיות שלה, אבל "One Breath" מכיל די והותר סיבות להצדיק את ההשקעה.

      לא ארץ לזקנים

      קאנטרי תמיד היה ז'אנר עם כבוד גדול מאוד למסורת, אבל לאחרונה נדמה שהוא מתרחק יותר ויותר מהמקורות אל עבר גלגול פופי ושטחי הרבה יותר שמורכב מגברים צעירים ששרים כמעט בלעדית על טנדרים ובחורות. יש אישה אחת בדיוק בין עשרים המקומות הראשונים במצעד הקאנטרי של בילבורד השבוע - קוראים לה טיילור סוויפט וגם היא רק במקום ה-15. המקום הראשון שייך ללוק בריאן, עם שירו המטופש להחריד "That's My Kind Of Night":

      השיר הזה רחוק להיות הראשון מסוגו אבל עבור אוהבי הקאנטרי שעוד זוכרים את הז'אנר כביתם של מספרי סיפורים כמו ריי פרייס וג'ורג' ג'ונס הוא הקש ששבר את גב הגמל. "השיר הגרוע ביותר ששמעתי בחיי", הטיח זאק בראון (מוביל הזאק בראון בנד שנחשבים לאלטרנטיבה איכותית), "כל מי ששר על טנדרים חייב להפסיק", דורשת הכוכבת העולה קייסי מסגרייבס, "קאנטרי עכשווי זה רוק גרוע עם כינור" מגחך טום פטי, ואלן ג'קסון שהספיק להכניס 35 שירים למקום הראשון במהלך הקריירה, מודה ש"לא נשאר קאנטרי ברדיו".

      המלחמה הפנימית הזאת, בתוך ז'אנר שורשי ופופולרי שזכה תמיד ליחס מתנשא מהתקשורת, בין דור המייסדים שמוחה על הצעקנות והפשטנות של הדור הצעיר לבין הצעירים שמשתמשים באהדת הקהל כהוכחה מספקת לאיכות השירים שלהם נשמעת קצת מוכרת. תחליפו את לוק בריאן בעומר אדם ואת אלן ג'קסון באביהו מדינה ותקבלו סיפור מקומי לגמרי. כל ז'אנר וה"בגופיה צמודה" שלו.

      Ariana Grande – Honeymoon Avenue

      עכשיו זה חתיכת גילטי פלז'ר אימתני. אריאנה גרנדה היא אולי כוכבת נוער מסוכרת שנותנת את הרושם שציפורים מצוירות מלבישות אותה כל בוקר, אבל השיר הזה שפותח את הבכורה שלה הוא ברצינות אחד מהטובים של השנה. המילים הן צ'יז לא מאוד מביך שמקביל מערכת יחסים מדורדרת לפקק תנועה בלתי נגמר, אבל העיקר הוא הקול המצוין של הילדה הזאת שנשמע כמו גרסה צעירה למריה קארי מהימים לפני שהיא הפכה לדיווה נפוחה, ולמרות שיש לה את הכלים לכך, גרנדה חכמה מספיק כדי להגיש שיר בלי להישאב לתוך איזה טורנדו של סלסולים ואגו. הלחן הוא פחות או יותר "Beautiful" של כריסטינה אגילרה וההפקה החלקלקה מושכת חזק לניינטיז בלי לחסוך בקיטש וכינורות אבל לעזאזל כל הסיפור הזה פשוט עובד. "Honeymoon Avenue" הוא הקומדיה הרומנטית שלא רצית לראות אבל הצליחה לרגש אותך למרות כל המניפולציות והווזלין על העדשה. הרי עמוק בפנים גם אתה רצית שבסוף הם יהיו ביחד.

      בית דית גבוה לפופ : Paris Hilton – Good Time ft. Lil Wayne

      אוי אלוהים. יש כל כך מה הרבה לשנוא בקליפ הבת מצווש הזה שפריס הילטון מכנה סינגל שקשה להכניס את כולם לפסקה אחת. הנה חמשת הגדולים:

      5. העובדה שאפרוג'ק בטח קיבל צ'ק של שש ספרות עבור הפקת החצי-שעה-על-אורגנית-קסיו הזאת.
      4. השורה הפרובוקטיבית "Here come the Paparazzi / I don't really give a fuck" שמתחרזת עם "I came to party rock ומערכת השמש נשאבת לתוך חור שחור של טמטום.
      3. סטיקלייטים! מתנפחים! אקדחי מים! גם פריס הילטון הייתה בחתונה של שוקי וחופית בעדן על המים? אין, היה טירוף.
      2. הבית/חמשיר/שבץ בחרוזים של ליל ויין. האיש הזה כינה את עצמו פעם"Best Rapper Alive". אמיתי.
      1. הרגע שבו אתה מבין שראית הקליפ הזה כבר שלוש וחצי פעמים ומנסה להבין איפה הכל השתבש.

      גזר הדין: כיסא חשמלי של ורסאצ'ה.

      קליפ השבוע : Gesaffelstein – Hate Or Glory

      צמד הבמאים Fleur & Manu שכבר הוכיחו את עצמם בשנה שעברה עם טרילוגיית הקליפים המעולה של M83 על הילדים עם כוחות העל הפכו את הקטע המרושע הזה של גספלסטיין למשל אפל על תאוות בצע והדרדרות מוסרית. זה מתחיל כמו סצינה ב"סמויה" והופך לגרסת רחוב אלימה למיתולוגיה של המלך מידאס. וזה נראה מדהים לכל אורך הדרך.

      ארבע בשורה

      Lauryn Hill – Consumerism

      השיר הראשון שלורין היל משחררת אחרי שלושה חודשי מאסר נשמע עדיין עמוק בכלא – דחוס, מבולבל ופרנואידי. תמיד היה משהו נפוח ברצפים של חרוזי "איזם", אבל זאת עדיין הבטחה מעניינת לקראת החומרים הבאים מתוך "Letters From Exile".

      Flume – Holdin' On (feat. Freddie Gibbs)

      מתוך המהדורה המיוחדת לאלבום האחרון של המפיק האוסטרלי. הקטע המצוין הזה זעק מהרגע הראשון לראפר שיטפל בו יפה. הזוכה המאושר הוא פרדי גיבס.

      Courtney Barnett – Avant Gardener

      קורטני ברנט יודעת לספר סיפור. בתוך מסגרת דילנית פשוטה היא מתארת התקף חרדה ונעה בין אבחנות מדויקות לפרטים אגביים. פנינה לדוגמה: "הפרמדיקית חושבת שאני מחוכמת כי אני יודעת לנגן גיטרה, אני חושבת שהיא מחוכמת כי היא מונעת מאנשים למות".

      Childish Gambino – Yaphet Kotto (freestyle)

      דונלד גלובר החליט להתמקד בקריירת הראפ שלו בתור צ'יילדיש גמבינו וזה עלה לנו בהשתתפות חלקית בלבד שלו בעונה הבאה של "קומיוניטי". מצד שני לפחות לפי השיר הזה, ההשקעה משתלמת. הפלואו של גמבינו השתפר, רצף הבדיחות הפנימיות והרפרנסים עדיין מסחרר וההפקה לוקחת צעד גדול קדימה.