לקולנוע באים כדי לברוח מהמציאות או בשביל להתבונן בה מנקודות מבט חדשות. פסטיבל "ברלין, מה קורה?" במסגרת אירועי "ימי ברלין" שיגיע מהשבוע גם לסינמטקים ברחבי הארץ, תואם את האופציה השנייה ומאיר זרקור על אחד הנושאים החמים בתקשורת ובתרבות הישראלית בשבועות האחרונים פניה העכשוויות של עיר הבירה הגרמנית.
מובן כי סרטים על העיר הזו אינם דבר חדש. יצירות קולנועיות רבות וטובות כבר עסקו בה, כולל כמה קאנוניות למשל, "אנשים ביום ראשון", "גרמניה שנת אפס" ו"מלאכים בשמי ברלין", מן הסתם. אבל העיר של פעם היא כמובן לא זו של היום, כך שאי אפשר ללמוד מהם הרבה על יעד ההגירה המבוקש. לשם כך, מומלץ לצפות ב"Oh Boy" של יאן אולה גרסטר, שיפתח את האירוע.
הבחירה בו כסרט הפתיחה היתה ראויה מאין כמוה. לא רק בגלל בשל הצלחתו הביקורתית והמסחרית במולדתו ובכמה מדינות אירופאיות אחרות. גם לא בגלל שכך מתקבלת הזדמנות חד פעמית לראות את הלהיט שנגנז בידי המפיצים בארץ. גם לא בגלל שמדובר בדרמה קומית משובחת, מלאת אירוניה ואנרגיה. "Oh Boy" ניצב כגולת הכותרת של הפסטיבל, בעיקר מפני שהוא מביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את הכוונות של מנהליו. בדיוק כמו שהבטיחו, הצפייה בו מציגה תמונה פנורמית של ברלין ולא זו המוכרת לנו מעבודות קולנועיות קודמות, עם החומה באמצע והמלאכים בשמים, אלא זו של ימינו. אז אמנם, טיפול בסוגיית ההשתקעות הישראלית אין כאן, אבל כמעט כל נושא אפשרי אחר דווקא כן צץ במהלך הדרך.
את כל זה משכיל הסרט לעשות על אף שהוא מתפרש על פני 83 דקות בלבד, וגם בהן מתנהל בסגנון קולנועי קליל, משוחרר ונטול יומרה, ועל בסיס סיפור מסגרת דקיק כשרוך נעל קורות יום אחד בחייו שלצעיר בשם ניקו, בגילומו הכריזמטי של טום שילינג. הוא עדיין לא ממש מצא מה לעשות עם חייו, ועתה נפסק זרם המימון הפיננסי של אביו, כך שאין לו גם איך לכלכל את חייו, וכרגע השאיפה המרכזית שלו היא להשיג כוס קפה. אז הנה, מתברר כי המצוקה שלכאורה הובילה ישראלים לברלין בחיפוש אחר אופק טוב יותר היא גם נחלתם של מקומיים רבים. לזה קוראים צרות בגן עדן.
על פניו, הבחירה להתמקד ביום שגרתי למדי בחייו האפרוריים מלכתחילה של ניקו אמורה היתה להוליד סרט נטול עסיס וצבע ממש כמו השחור לבן שבו הוא מצולם. אך בתוך הסיר הקטן הזה, משכיל "Oh Boy" לרקוח יחדיו אלמנטים רבים היוצרים תבשיל עשיר ומבעבע, ומתוך הזווית הצרה לכאורה לספק נקודתמבט רחבה להפליא.
קודם כל, סיפור המסגרת של ניקו הוא סאטירה על הביורוקרטיה הגרמנית, שכל הקידמה והפתיחות הברלינאית לא צימצמו במאום את נפלאותיה. אמנם הגיבור המקומי אינו זקוק לאשרת עבודה אלא בסך הכל למצוא מקום שיספק את מנת הקפאין הנדרשת לו, אבל גם במשימה הזו הוא נכשל שוב ושוב ובכל פעם בגלל סיבה מגוחכת אחרת.
בין ניסיון כושל אחד לאחר, חווה ניקו עוד שלל הרפתקאות האופייניות לברלין של 2013. אין טעם למנות את כולן, גם בשל קוצר היריעה וגם כדי לא לחשוף את כל הקלפים למי שטרם צפה בסרט, אך אפשר להגיד כי יש בהן עימות עם הכרטיסנים האגרסיביים של הרכבת התחתית העירונית, פארודיהמשובחת על סצינת האוונגרד המקומית וכן היתקלות טעונה עם מטרידן שיכור.
אך יותר מכל, במהלך השוטטות שלו בעיר נתקל ניקו בעיקר בדבר אחד צלו הענק של העבר, שבין אם רוצים להודות בכך ובין אם לא, מרחף מעל ברלין ומהדהד בשלל האנדרטאות ושאר המונומנטים שבה. לראשונה זה קורה בשלב מוקדם למדי, בסצינה המלגלגת בחריפות על ז'אנר קולנועי שהוא אחד הפופולריים בתעשייה הלאומית העכשווית וככל הנראה גם אחד השנואים על יוצרי "Oh Boy" דרמות מלחמת העולם השנייה, בעיקר כאלה המערבות הן נאצים והן יהודים.
זו סצינה משעשעת, המבוצעת בשנינות ובדיוק שמאפיינים את הסרט כולו. היא גם מפתיעה, משתי סיבות: קודם כל, מפני שהומור שואה אמנם אינו דבר חריג, אבל עד היום הגיע בעיקר מישראל, מארצות הברית או משאר מדינות אירופה, וזהו אחד המקרים הראשונים שיוצרים גרמנים מאפשרים לעצמם להשתעשע בזיכרון מלחמת העולם השנייה. נוסף לכך, מפני שמעניין לראות כי גם במה שמסתמן ומוצג כדרמה היפסטרית על גרמניה "החדשה" ועל ברלין "האחרת", מגיח נושא כל כך לא חדש ולא אחר.
והנושא הזה, שכל כך הרבה גרמנים וגם ישראלים היו שמחים לטאטא מתחת לשטיח, שב לצוף מעל פני השטח גם בהמשך. זאת, דרך שני המפגשים המשמעותיים ביומו של ניקו. לאחד משמעות ישירה, לאחר אלגורית.
ההיתקלות שבה הכל מונח על השולחן היא עם גרמני קשיש, שנכח בעיר בליל הבדולח, וזיכרונו חי מחדש את הערב הזה, ממש כאילו הזכוכיות שבות להישבר לנגד עיניו. בזו שבה יש ממד מטאפורי יותר, נתקל ניקו בחברתו לשעבר לספסל הלימודים. בזמנו, היתה שמנמנה ונהג לצחוק עליה, אך עכשיו התחטבה, והוא נמשך אליה.
זה הדדי, וחברת הילדות שהפכה לצעירה מושכת מבקשת לקיים איתו אינטרקציה גופנית שאולי תמתיק מעט את יומו ותשפר את מצב רוחו אבל הוא לא מסוגל לכך, שכן תסביכיו הנפשיים חוסמים את תאוותיו הגופניות. היא כבר שכחה מהכל, סלחה על הכל ומוכנה להמשיך קדימה, אבל הוא תקוע בעבר, ובהביטו בה מתמלא ברגשות אשם, בושה, חרטה וכמיהה למחילה, ואלה שוללים ממנו כל יכולת לתפקד איתה באופן נורמלי.
לסיפור הזה יש תוקף בפני עצמו כמובן, אבל לא קשה להביט בתוכו ולקלוט את הרובד הנוסף שיש בו. העימות בין ניקו וחברתו משכבר הימים מסמל גם את הקונפליקטים הקולקטיביים של ברלין - הקרב הבלתי פוסק בין עבר והווה, בין ההדחקה וההתמודדות, הזיכרונות והתקוות. בהקשר זה, אפשר להבין גם את הבחירה לצלם את הסרט בשחור לבן: זה לא גימיק אמנותי, גם לא סתם הברקה אסתטית, אלא בעיקר אמצעי מבע שנועד להדגיש את הקשר התודעתי בין ברלין 2013 וזו של 1945.
הדיון שהתפתח בארץ בשבועות האחרונים סביב סוגיית הישראלים בעיר הבירה הגרמנית כלל בעיקר היתממות אבסלוטית מצד אחד ופופוליזם זול מצד אחר. "Oh Boy", לעומת זאת, מתרחק מצדקנות או מדמגוגיה ואינו מתפתה לאף אחת משתי הקיצוניות.
וכך, הסרט מנסח בצילומיו היפים ומלאי הרגש מעין שיר אהבה לעיר, ובכל זאת מסרב להתמסר לפנטזיות עליה כמעין גן עדן מודרני ואוטופי לכל מי שרק נכנס בשעריה. הוא מראה את כל מה ואת כל מי שהשתנו בה, אך לא מוכן להתייחס אליה כ"ברלין האחרת", שבה מה שהיה היה - וחלף.
בתמונת המצב שמשקף "Oh Boy" יש טוב ורע, שחור ולבן, עבר ועתיד. זה מה שמלכתחילה הופך את עיר הבירה לכל כך מרתקת בעיניו ולראויה לסרט שלם על אודותיה, וזה מה שהופך את הצפייה בו לכה מעניינת וסוחפת. אפשר כרגע רק לחלום שמישהו יעשה על תל אביב העכשווית יצירה קולנועית כזו. עד אז, כמו בהרבה תחומים אחרים, ניתן להסתפק בגרסה הברלינאית.
פרטים מלאים על פסטיבל ימי ברלין באתר הרשמי שלו