פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיזי ראסקל שומר על אותנטיות, פושה טי מתקשה בעולם הגדול

      הראפר הבריטי דיזי ראסקל שומר על רמה ומפגין חיבור לרחוב גם אחרי שנהיה סופר מיינסטרימי, ודווקא פושה טי, שזכה לחיבוק חם מקנייה ווסט, לא מצליח להסתדר במגרש של הגדולים

      Dizzee Rascal - The Fifth

      Street Cred - המונח החמקמק הזה שולט על עולם ההיפ הופ כבר מיומו הראשון. מהראפר הכי פופולרי או חם של הרגע ועד לאגדות האמיתיות, אין אחד שלא חיפש את מוניטין הרחוב כחלק משמעותי מהקריירה שלו, בין אם באופן טבעי או מאולץ. אתה יכול לגנוב את אוזני כל ילדי הפרברים, אבל אם אתה לא יכול להסתובב בשכונות בטבעיות אתה כלום. ראפר צעצוע. כן, זה קצת מגוכח, אבל יש קמצוץ אמת במדד הלא מדיד הזה שמתחבר לאחד מאבני הבניה של ההיפ הופ – keeping it real.

      לדיזי ראסקל יש סטריט קרד בסיטונאות. יליד איסט אנד לונדון הזה הרוויח את השם ראסקל בכבוד אחרי שנזרק מארבעה בתי ספר בעקבות קרבות אגרופים עם מורים, גנבת מכוניות ושוד שליחי פיצה. לעזאזל, הוא אפילו נדקר שש פעמים אחרי הופעה באיה נאפה, בסך הכל שלושה שבועות לפני ששיחרר את אלבום הבכורה המפוצץ שלו.

      דיזי ראסקל (יח"צ)
      דיזי ראסקל (צילום: יח"צ)

      מאז עבר עשור ודיזי, כבר לא הילד בן ה-18 ההוא אבל עדיין ראסקל, מוציא אלבום חמישי. עם אלבום שהוקלט בלוס אנג'לס ואורחים כמו שון קינגסטון, וויל.אי.אם ורובי וויליימס אין ספק שכוכב הגריים כבר לא מעשן ושותה ברחובות איסט אנד יותר מדי וכך גם נשמע האלבום – המאמץ הגדול ביותר שלו לייצר פצצה מסחרית. רק שראסקל, פרחח אורגינל כאמור, לא איבד שום פיסה מהמוניטין המקורי. איכשהו, האלבום מצליח לזגזג בין להיטי דאנס מועדוניים לקטעי גריים עמוסי הברות ומלאי מקוריות.

      החיבור בין הניקיון של המיינסטרים למקוריות של הרחוב עומד בחזית האלבום כשכבר בשיר הראשון ראסקל לוקח את "O Superman" של לורי אנדרסון, הופך את התפקיד הווקאלי שלה לדרמה כינורית ומתפוצץ אחרי כדקה לטראק היפר-אנרגטי עם שצף מילים במהירות שיא שמוחזקת לאחור רק בעזרת המבטא הנפלא הזה וחלוקת הברות מושלמת – סימן ההיכר של ראסקל עוד מהנגיעה הראשונה שלו במוזיקה.

      מהרגע הזה – עדיין השיר הראשון, כן? - האלבום לוחץ על הגז בכל החזיתות וקולע כמעט בכולם. ראסקל לוקח מגוון סגנונות, חלקם הושפעו ישירות מהגראנג' ובאופן טבעי גם ממנו, ולוקח עליהם בעלות באקט של קינג פין מופלא, נבל על מחויך שכמותו. טראפ, דאנס, האוס והיפ הופ דרומי. הוא מביט בעיני האמנים המוצלחים בכל תחום ובשקט מוכיח שלא רק שהוא יכול לעשות את זה יותר טוב, הוא גם יכול לעשות את זה מעניין.

      עשור אחרי שצץ הבחור הכי מפוצץ אנרגיה מאנגליה, 100 אחוז בשר מקורי וחדשני, דיזי ראסקל עדיין בסביבה. לא רק שהוא רלוונטי, הוא גם מהנה באופן בלתי רגיל כאמן שמצא את דרך המלך בין המאמץ הטבעי לכוון לקהל הרחב ובין הרצון להישאר קרוב לרחובות והסגנון שממנו בא. עם קטעים משגעים כמו "Bassline Junkie" שסוגר את האלבום אפשר להבין שראסקל מעולם לא עזב את הבלוק גם אם הוא כבר שנים רבות משחק במגרש של הגדולים.

      Pusha T - My Name Is My Name

      גם פושה טי יודע דבר או שניים על סטריט קרד. רחובות וירג'יניה לא ממש נשמעים מאיימים עד שפושה ואחיו הגדול מאליק (או כיום, נו-מאליק), הקימו את הקליפס והעלו על גבי ביטים מופלאים של הנפטונז את סיפורי הסמים הוויזואליים להפליא שלהם. משם הוא תמיד בא ואין ספק שגם כאשר אחיו התחבר לדת, לשם הוא הולך. עם פלואו אלים שכזה ברור שמקומו בפינת רחוב או באולפן שבו הוא רוקם את סיפורי הגרם שלו. הדרך ממשיכה גם באלבומו החדש "My Name Is My Name", אבל אצלו דווקא הסטייה לעבר המיינסטרים הופכת לפניה שגויה שמאלה.

      במשך שנים הטריק הזה דווקא עבד לו נהדר. שיתוף הפעולה הפורה עם פארל וויליאמס הוביל אותו ואת מאליק לנקודת השקה מושלמת בין מוזיקת רחוב מלוכלכת להפקות נוצצות עם אפיל מסחרי. אלבומם מ-2006, "Hell Hath No Fury", לעד ייזכר כלבנת הקוקאין הכי אלימה וממכרת של אותה השנה. גם קנייה ווסט, דווקא אחד שמעולם לא הצליח להתעסק עם סטריט קרד, שמע והתאהב בצמד וברגע שפוצלו השניים הוא זינק על פושה, בלי ספק הקומוניקטיבי מהשניים, והחתים אותו בלייבל הדאז טרי שלו – G.O.O.D Music.

      פושה טי (יח"צ)
      פושה טי (צילום: יח"צ)

      רק שמאז ווסט לא ממש מצא מה לעשות עם פושה. הלייבל הוציא הצלחות מסחריות עם קיד קאדי, ביג שון ואלבומי האוסף של הלייבל, אבל פושה תמיד עמד בצד מבלי לשנות את המבט הקשוח או הליריקס מרוססי האבקה הלבנה שלו כעוף מוזר. קצת יותר שחור, קצת הרבה מלוכלך והרבה יותר רחוב. מה לו ולילדי האופנה שאסף ווסט?

      להגנתו של ווסט יש להגיד שהוא באמת אוהב ומעריך את פושה. לעזאזל, הוא אפילו ניסה להישמע כמוהו ביותר מכמה הזדמנויות, אבל כמנהל, לא מעריץ ראפ, הוא פשוט לא ידע איך לטפל בו. האלבום החדש עושה מאמץ עצום להנגיש את פושה לקהל הרחב, זה שמת על גם על ריק רוס, על קנייה או על כריס בראון. למעשה, ווסט מנסה להוביל את פושה לירות לכל הכיוונים.

      האורחים, הסגנון ההפקתי והגישה הכללית לאלבום מפוזרים. אתה לא יכול לארח את כריס בראון וקלי רולנד לתקתק לך פזמונים מתוקים ולהישאר עם הפוזה הכאילו מרשימה של פושה. זה פשוט נשמע שחוק ומזויף במקום שבו האותנטיות משחקת תפקיד כל כך מרכזי.

      זה מעציב. פושה הוא ראפר הרבה יותר מדי טוב מכדי ליפול לקלישאות של מאמצי "בוא נגיע ל-MTV". החיבור שלו עם G.O.O.D Music היה מסקרן מאוד ויכול להיות שאם ווסט היה לוקח בעצמו את המושכות ומפיק את האלבום במלואו עם מחשבות על איך שהיה רוצה שפושה יישמע ולא איך שהיה רוצה שייראה, או לחילופין מביא את פארל ליותר משיר וחצי ייצוגיים, היתה יכולה להיות כאן קלאסיקה. הרי יש לו מה להגיד ויש לו איך להגיד. פושה מצידו, למעט בחירת ניהול שגויה, עושה את הרוב נכון, אבל התוצאה מקרטעת בלימבו שבין העולמות. כי לפעמים גם שיש לך את כל הסטריט קרד בעולם לא תדע להתמודד במגרש של הגדולים.