שעות ספורות אחרי שהרב עובדיה יוסף נקבר בירושלים, שיחררו פרל ג'אם את אלבומם העשירי להאזנה חינם באייטיונז. כבר יותר מעשרים שנה שבשביל מאות אלפי אנשים ברחבי העולם, לא מופרך לקבוע שבשביל מיליונים, אדי ודר הוא המרן. מנהיג רוחני בעל השפעה עמוקה על חייהם ועל הווייתם. מורשתם של ודר ויוסף רחוקות זו מזו מרחק סנהדריה מסיאטל, אבל ההשפעה של שניהם, כל אחד בדרכו, מסיבית. זאת של ודר חיובית בלבד, ותהדהד גם רחוק אל תוך העתיד. אשריהו שגם כשייאסף חזרה אל האוקיינוס שממנו יצא, אף אחד לא יחלל את זכרו בשם פוליטיקה ועסקנות.
אצל ודר, מעבר לכך שרוקנ'רוליותו אומנותו, אנושיותו אומנותו. הוא חרת על דגלו אהבת אדם ומאבקים עיקשים נגד עוולות - גם בשיריו וגם במציאות - ולא סטה מהדרך הזאת עד היום. תחברו לזה חברים שרצים ביחד מאז תחילת שנות התשעים וחולקים את אותה אמונה באדם; כישרונות בלתי רגילים כל אחד בתחומו; מחויבות חסרת תקדים למעריצים; מסורת והמשכיות; ואהבה אדירה למוזיקה, ותקבלו את אחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוקנ'רול. בשבילי אישית הם הרבה יותר מסתם עוד להקה. אם אוגלה לאי בודד לשארית חיי ויאלצו אותי לקחת רק להקה אחת, זו תהיה פרל ג'אם. יש סיבות רבות לבחירה הזאת, ביניהן ראשוניות, סנטימנטליות, נוסטלגיה, הכרת תודה על שנים של חסכון בטיפול מקצועי והערכה עמוקה. אבל מעל הכל זורחת המוזיקה. במקרה, או שלא במקרה, התמזל מזלי להיות איפה שהיה צריך להיות בזמן אמת כדי לחוות אותם בימים שהם עצמם ניסו עוד להבין מי הם. לא היה להם מושג מה הולך לקרות. העולם השתנה לגמרי, פרל ג'אם עדיין כאן. להבדיל מלהקות רבות אחרות שהתחילו איתן, בין אם בסיאטל ובין אם מחוצה לה, היא גם אף פעם לא נעלמה וכך נמנעה מהמעמד המביך של איחוד + אלבום גרוע + סיבוב הופעות חסר משמעות מלווה בראיונות עצובים מלאי ניסיונות שכנוע עצמי. פרל ג'אם אף פעם לא היו שם רק בגלל הכסף. גם בשבילו כמובן, אבל ממש לא רק. המלחמה בענקית הכרטיסים טיקטמאסטר, ופרויקט הבוטלגים ההיסטורי שלהם, הם רק שתי דוגמאות.
כל זה לא משנה את העובדה שב"Lightning Bolt" הם לא בשיאם. מדובר באלבום שחציו טוב, וחציו האחר בינוני. יש לו כמה רגעים שבהם הוא ממש מתעלה על עצמו, וזהו. אם היה צריך לאפיין אותו במילה אחת - אלוהים, כמה חם בגיהינום - אפשר לבחור ב"סחי". זה אלבום שאם לא היה של פרל ג'אם רק מעטים היו שמים לב אליו. במסע היח"צ העצמי שקדם לו, בטוויטר, באינסטגרם, בראיונות מיוחדים שניסו לשבור את קונבנציית העיתונאי-להקה ובקליפים (שאלה: למה ללהקות גדולות שמוציאות אלבום חדש ב-2013 יש צורך בלתי נשלט להצמיד לו קמפיין שיווקי שבעיקר מסיט את הדיון מהמוזיקה? אולי כי המוזיקה עצמה לא עומדת בזכות עצמה? תשובות נחרצות בשבוע הבא, עם צאת האלבום החדש של ארקייד פייר), ודר, אמנט, מקרידי, גוסארד וקמרון נשמעו ונראו מאושרים. שלווים. לגמרי מאמינים ביצירה החדשה שלהם. ההצהרות דיברו על כיוונים חדשים, שמחה באולפן. ובכן, שמחה באולפן, קצת פחות שמחה בבית.
האלבום מתחיל טוב, עם רגל על הגז, הרביעיה הפותחת שלו מבטיחה. שני הסינגלים שיצאו ממנו - "Mind Your Manners" ו"Sirens" הנפלא - גורמים לך להאמין שיש כאן בינגו. גם "Pendulum" ו"Infallibe" , שמגיעים מאוחר יותר, מעניינים, וכולם כבר עובדים יפה בסיבוב ההופעות החדש.
השירים האחרים מרגישים כמו רעיונות טובים שלא הבשילו, או כאלה שכוללים רק חלקים טובים - או בית ראשון, או פזמון, או הגשר, לא כולם יחד. ויש גם שירים שעדיף שלא היו מוקלטים ("Let The Records Play").טקסטואלית ודר מתעסק יותר ויותר במוות ובסופיות שלו, תהליך שהתחיל באלבום הקודם - שעכשיו אני אוהב יותר - "Backspacer". אפשר להזדהות עם המוטיבים האלה, אבל יש להם תגובה משנית: לב רוקנ'רול בועט וזועם שעטוף בשכבות של פיוס והשלמה. יש דקות שבהן "Lightning Bolt" הוא אלבום רוק לגיל העמידה. ודר, בן 48 ואבא לשתי בנות, אמר שכבר יש לו פחות זמן לכתוב שירים כמו שכתב פעם, שהתהליך מהיר יותר. זה ניכר. רמת הטקסטים של מי שהוא כותב מחונן נפגמה, עד שלא פעם הוא מסתפק בקלישאות ניו אייג'יות ובשירי ערש שיוצאים משליטה. באחד מהם יש אפילו את המשפט הגיספני הבא: "מלאך, אני כאן כדי להישאר". איפה הודר היותר מתוחכם והפחות ישיר? לא ברור. לזכותו ייאמר שווקלית הוא עדיין אחד הזמרים הכי אדירים שידע הרוקנ'רול.
"Lightning Bolt" משחק לידיהם של מי שטוענים שמאז "Yield" מ-1998 - אחרים יאמרו שמאז "Pearl Jam" מ-2006 - הלהקה לא הוציאה אלבום שצריך לשלוף בשבילו את השמפניות מקירור. מעולה מתחילתו ועוד סופו. אף אחד לא כבר לא באמת מצפה ל"Ten" או "Vs" או "Vitalogy". אי אפשר לשחזר אותם. אבל מזה זמן יותר מדי ארוך מתרחב הפער בין פרל ג'אם, להקת ההופעות הטובה בעולם (בלי תחרות), לבין פרל ג'אם, הלהקה שמוציאה אלבומים. גם האלבומים הפחות טובים שלהם כוללים שירים בלתי נשכחים, ורק הם לבד נאספים יחד לקטלוג שלהקות אחרות יכולות רק לפנטז עליו, אבל זה לא מספיק, לא כשמדובר בלהקה הזאת. אי אפשר להסתפק בזריחות אקראיות שבעיקר שולחות אותך בריצה לאלבומים מוקדמים או לבוטלגים שמזכירים לך על איזו להקה ענקית אתה לא מוותר. התקווה היתה שהפעם פרל ג'אם ינצחו את הסטטיסטיקה של עצמם, אבל זה לא קרה.
לזכותו של "Lightning Bolt" ייאמר שמהאזנה להאזנה הוא מצמצם מרחקים ללבך, עד שהמגרעות מיטשטשות. הוא לא אלבום שאחזור אליו בעוד עשור, אבל זה לא סוף העולם. הפלאנל יוצא וחוזר מהאופנה, הוא עושה את זה שוב ממש עכשיו, אבל הנוכחות של פרל ג'אם - חבורה מאד יצירתית שמתבגרת יפה, וצריך לראות את הסרט של קמרון קרואו שחגג את 20 שנות קיומם כדי להבין איך ולמה - היא משמעותית כבר יותר משני עשורים. היא תמשיך להיות כזאת, והלהקה תוציא עוד אלבומים. אחד מהם, מתישהו, בטוח יחזיר עטרה ליושנה. עד אז, בלי עין הרע, יש עשרות שירים מפוארים, מהטובים שנכתבו בעשורים האחרונים, להתנחם בהם. וכל עוד הם חיים, גם אני עדיין חי.
לפייסבוק של קורדרוי