"קפטן פיליפס": סרט האקשן הכי איכותי שתראו

"קפטן פיליפס" בבימויו של פול גרינגראס מספיק מותח כדי לגרום לשיניים שלכם לחרוק וללב להחסיר פעימה, אפילו שאתם יודעים את הסוף שלו. וגם, יש מצב שיביא אוסקר לטום הנקס

דורון פישלר
17/10/2013
יח"צ - חד פעמי

פול גרינגראס מביים את ההיסטוריה טוב יותר מההיסטוריה עצמה. גרינגראס ידוע בעיקר כמי שגרם לדור שלם של במאי אקשן לחפש מי ינענע את המצלמה שלהם, בזכות סרטי ג'ייסון בורן ("זהות במלכודת", "זהות אבודה") שביים. אבל לגרינגראס יש גם מנהג, לקחת אירועים אמיתיים מהעבר הלא-רחוק, ולהביא אותם לקולנוע באותנטיות האפשרית. זה מה שהוא עשה ב"בלאדי סאנדיי" וב"יונייטד 93", ועכשיו גם ב"קפטן פיליפס". הקסם האמיתי: למרות שהסיפור כבר תועד ב-CNN ,BBC באל-ג'זירה, וכולם יודעים איך הוא נגמר, זה לא הופך את הסרטים למותחים פחות. אם כבר, להיפך: יהיה קשה למצוא השנה מותחן יותר מלחיץ ומורט עצבים יותר מ"קפטן פיליפס". לפחות עד שיגיע "כח משיכה".

בשנת 2009 הצליחה קבוצת פיראטים סומליים – לא אלה עם הרטיה על העין, אלה עם החצי-אוטומטי ביד – להשתלט על ספינת סוחר ששטה מול חופי אפריקה. הספינה – מיכל מתכת עצום, שסוחב סחורות בשווי מיליוני דולרים רבים, מצוידת במיטב הטכנולוגיה המערבית, עם צוות מיומן ומאומן‏. הפיראטים – ארבעה אנשים בסחבות וסנדלים בתוך סירת עץ זעירה. אבל להם יש נשק, ולאנשי ספינת המשא – לא. "אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד, אנחנו לא אל קעאידה" מבהירים הפיראטים. הם שם רק בשביל הכסף. ובכל זאת, ברור שאין סיכוי שהאירוע הזה ייגמר לפני שאנשים ייפגעו.

טוב לדעת (מקודם)

כניסה בלעדית לפסטיבל מוזיקה אלקטרונית שכולו אנרגיות גבוהות

מוגש מטעם XL ישראל
רק רוצים לחזור הביתה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אנשים אחרים היו לוקחים את הסיפור הבסיסי והופכים אותו לסרט הוליוודי "מבוסס על סיפור אמיתי" על כל המשתמע מכך: גבורה, נאומים נרגשים, הילוך איטי, רגעים שקטים שבהם הדמויות מתוודות לצלילי כינור רגשני על מה שאמא שלהם סיפרה להם כשהיו ילדים. גרינגראס לא מעוניין בסרט כזה. הוא רוצה לעשות את הדבר הכי דומה שאפשר לסרט תיעודי שצולם בזמן האירוע. זה אומר שאנשים מדברים כמו שאנשים מדברים, ולא כמו דמויות בסרטים. זה אומר שאף אחד מהמשתתפים בסרט לא נראה כמו דוגמן. זה אומר שהאירועים לא מצולמים תמיד בשקיעה ובהילוך איטי, ולא בטוח שיש מוסר השכל. זה אומר שהפושעים כאן אינם רשעי-קומיקס כל-יכולים אלא אנשים, קצת אומללים וקצת פתטיים, שהמציאות ליהקה בתפקיד הרעים.

אצל גרינגראס, זה עובד. ביחס לכל סרט אקשן מצוי, מעט מאוד קורה כאן: מספר היריות מינימלי ואף אחד לא בורח מכדור אש תוך נסיעה באופנוע-ים. אבל המציאותיות מחלחלת מהמסך לאולם במהירות. ההרגשה היא שזה לא "סתם סרט", ואיכשהו יוצא שהסצנות הארוכות בהן אקדחים (מטאפוריים או פיזיים) מכוונים לראשיהם של פיליפס וצוותו מותחים הרבה יותר מכל קפיצה מכל בניין שג'ון מקליין קפץ בעשרים השנה האחרונות. שחיקת שיניים, איגרוף ידיים ומריטת משענות המושבים בקולנוע אפשריים בהחלט.

אין תמונה(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ההבדל בין "קפטן פיליפס" לבין "יונייטד 93" הוא שהפעם מופיע בקדמת הבמה שחקן ‏הוליוודי ‏ידוע. ‏ב"יונייטד" רוב גדול של האנשים על המסך היו אלמונים. חלקם לא היו בכלל שחקנים, ‏אלא ‏שיחזרו את ‏אותו התפקיד שגילמו באירוע האמיתי. טום הנקס הוא, כידוע, שחקן, אבל הוא לא נראה ‏כזה. ‏הוא מגלם איש אפרורי למדי שרק עושה את העבודה שלו ורוצה לחזור הביתה, לא כריזמטי במיוחד, לא פטפטן במיוחד ובטח שלא לוחם בטרור. לשיטה הריאליסטית הזאת יש גם חסרונות: השמירה על דיאלוג מציאותי רוב הזמן לא נותן לסרט הזדמנות לבנות את הדמות של הקפטן, לספר לנו מי זה בכלל האיש הזה, מה הוא עושה בחיים ולמה שיהיה לנו אכפת. לכן כל משקל האקספוזיציה הוטל על סצנה אחת בתחילת הסרט, שבה הנקס פחות או יותר מספר את סיפור חייו – וההרגשה היא הסצנה הזאת תלושה ומשונה, בעיקר בהשוואה לכל הסרט שמגיע אחריה. לשם איזון, בקצה השני של הסרט ישנה סצנה בודדת שבה הנקס מצדיק סוף סוף את הליהוק שלו, ואת המועמדות לאוסקר שכנראה עוד יקבל, ומוכיח שבכל זאת לפעמים כדאי ללהק שחקנים.

כמו שלא כל אחד שמנענע את המצלמה יכול לעשות סרט "בורן", לא כל אחד יכול לעשות סרט מתח מציאותי. פול גרינגראס יודע. זה שאתם יכולים להיכנס לויקיפדיה ולדעת בדיוק איך זה נגמר, לא הופך את "קפטן פיליפס" למרתק פחות.

  • קפטן פיליפס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully