פליימוביל 08: פול מקרטני הוא עדיין גאון מוזיקלי

פול מקרטני אף פעם לא פחד משירים במשקל נוצה. היצירה שלו מוקירה לפני הכל לחנים מושלמים ועגולים, וזה לא משנה אם המילים הן "אובלדי אובלדה". זאת גם הסיבה שאין לו אלבום סולו שנחשב ליצירת מופת (אולי חוץ מ"Ram" שזכה לאחרונה לאיזו קנוניזציה מאוחרת). הכתיבה האוורירית שלו, יהיו הלחנים יפים ככל שיהיו, היא לא מה שמבקרים מחפשים באלבום "חשוב". מקרטני כמובן זוכה לכבוד רב כדמות ממלכתית שאהובה על הכל, וכולנו מתפעלים מכמה שהוא נשאר חיוני וצעיר ברוחו. שמעון פרס שכזה. גם "New" החדש שלו הוא לא יצירה מסעירה ומטלטלת, אבל הוא כן מוכיח משהו די מדהים – גם עכשיו, בגיל 71, מקרטני הוא עדיין אחד מכותבי השירים הטובים בעולם. תעמידו את "Save Us" שפותח את האלבום מול מיטב התפוקה של כל סינגר-סונגרייטר מדובר השנה - אם הוא לא לוקח, הוא לפחות נותן פייט. הכל בשיר הזה יושב בדיוק במקום. כל מנגינה נפתרת באופן היחידי שהייתה יכולה להיפתר והגימור מושלם. זאת כתיבה מתימטית.

הנה עוד מאפיין שמעון פרס קלאסי – מקרטני יודע להסתחבק עם הצעירים. אחרי שהוביל את ה"איחוד" כביכול של נירוונה השנה כחלק מפרוייקט של דייב גרוהל, את ההפקה של "New" הוא חילק בין פול אפוורת' (שזכאי ללא מעט קרדיט על ההצלחה האדירה של אדל), מארק רונסון, ג'יילס מרטין (בנו של ג'ורג' שהפיק גם את פרוייקט הביטלס הנפלא "Love" עבור סירק דה סוליי) ואית'ן ג'ונס (קינגס אוף לאון, רופוס ויינרייט, לורה מארלינג ועוד ועוד). למרות הפיצול בהפקה האלבום נשמע די מגובש, וכל הארבעה משכילים לתת לשירים האלה צליל עכשווי במידה (יחסית לפופ למבוגרים) בלי לגרור אותם למקומות לא טבעיים. לא כל רגע ב"New" הוא הברקה, אבל הוא חף מנפילות אמיתיות - זה מקבץ השירים הטוב ביותר של מקרטני מאז "Chaos and Creation In The Backyard".

פול מקרטני הוא לא יוצר כבד ראש או זועם. הוא איש נחמד ואופטימי שלא רואה כל רע ב"מוזיקה של סבתות" כמו שלנון הגדיר זאת בזמנו. קל לזלזל בסוג הגאונות המוזיקלי המסוים שלו. "New" מוכיח שוב שזאת טעות.

מיקסטייפ הבכורה של Kelela היה לחלוטין שווה שמיעה גם אם היא לא היתה מופיעה בו. השירים של "Cut 4 Me" הופקו עבורה על ידי חברי לייבל האלקטרוניקה "Fade To Mind" וקטעי האר אנ' בי המינימליסטי והעתידני שלהם נשמעים נפלא עוד לפני ש-Kelela הופכת אותם לשירים. והנה הבונוס – היא מאוד טובה בזה. אין לה קול יוצא דופן או הגשה יחודית (למרות שיש משהו מושך ביציבות הקרירה שלה), אבל היא יודעת לגבש קטע אלקטרוני מעורפל לכדי שיר עם מרכז כובד רגשי אמיתי. "Cut 4 Me" הוא כבר עכשיו אחלה בחירה להאזנה לילית, אבל הוא באמת יכנס למשמרת רק עוד כמה שבועות כשתתחילו לראות את הנשימות שלכם ברחוב.

קס מקומבס הוא זמר נודד. עובר מעיר לעיר, מתארח על ספות שונות ומשחרר כמויות מרשימות של פולק ואמריקנה בכל הזדמנות - האלבום הכפול החדש שלו, "Big Wheel And Others", הוא השביעי שלו בעשור של עשייה. המוזיקה של מקומבס לא נלחמת על תשומת לב. הוא כותב שירי חיפוש עמומים, נתונים מאוד לפרשנות אישית, ומבצע אותם בשקט ופשטות מעל מצע אקוסטי ברובו. Big Wheel And Others הוא שעה וחצי של אמריקנה נינוחה ומספקת שמצליחה לרתק למרות הכל בזכות ריכוז גבוה של שירים מצוינים כמו "Name Written In Water" היפהפה ("שום דבר מזה לא ימשיך לנצח/אי אפשר לדרוך באותו נהר פעמיים") או "Brighter", הדואט עם שחקנית הקאלט קרן בלאק שהלכה לעולמה מסרטן לפני חודשיים. זה אלבום שעדיף לצרוך במנות קטנות, השירים האלה יכולים בקלות לעבור מתחת לרדאר ולהיעלם לרקע. תנו לקס מקומבס ללוות אתכם תקופה והוא ימצא את הדרך הפנימה. יש לו סבלנות.

איזה בלגן. השיר שפותח את "ARTPOP" המתקרב של ליידי גאגא הוא חיה משונה מאוד. הוא מתחיל כמערבון ספגטי על איך שהיא רצחה את גלגולה הקודם וברחה להוליווד, עובר משם לבתי EDM הגיוניים לסירוגין שמנסים ליצור הקבלה מגושמת בין האישיות הבימתית שלה לבורקה שהיא לובשת מבחירה, ולבסוף פזמון גאגאי סוחף במידה – "האם אתה רוצה לפגוש את האישה שמאחורי ההילה? שמאחורי הבורקה?". יש כאן היכן שהוא שיר סביר על משחק הזהויות של התהילה, המסכה שכולם מכירים והאישה הבודדה שמחכה שמישהו יסיר אותה. או משהו. הבעיה היא שהוא קבור (כרגיל) בסלט של טראש חסר כיוון.

השימוש בשיר הזה לקידום הסרט החדש של רוברט רודריגז, "Machete Kills" (שבו גם גאגא משתתפת), עוזר להבהיר את העניין – ליידי גאגא היא רוברט רודריגז של הפופ. יוצרת שמעורבת מאוד בכל רובד של המקצוע שלה, מתייחסת בתוך היצירה למרכיבי הז'אנר שבו היא פועלת, ואוהבת את הבידור שלה זול ומזעזע גם כשהיא מחפה על כך לעיתים עם קצת מודעות עצמית. "Aura" הוא רק עוד בי מובי של גאגא, והוא לא אחד מהמבדרים שבהם.

גזר הדין: יותר "Planet Terror" מ"Sin City".

הקליפ לשיר הקליל ביותר מתוך "Wolf" הוא ערימה גדולה של כיף ברמות שרק מיסי אליוט בשיאה הייתה מגיעה אליהן. טיילר רוכב על חתול, מקפץ על ישבן של דוגמנית, מגחך על הצנזורה, משחק גולף, מגלם גרסה לבנה ומסויטת של עצמו, מאונן מול ספר ענק של הביקורות הקבועות על פועלו ("הומופובי", "שונא נשים", "גימיק") ואז עוצר בבת אחת וחותך לשיר "Answer". לשתי דקות ראשונות הוא ילד עם הפרעת קשב ששובר את כל הרהיטים בבית. בשתיים האחרונות הוא מחפש את האבא שיבקש ממנו לעצור.

עכשיו אתה מדבר. אחרי סינגל אחד בינוני ("Berzerk") ושני נורא ("Survival"), מגיעה המתקפה הזאת ומחדשת את האמון באלבום הבא של אמינם. שש דקות של טכניקה עוצרת נשימה שמהוות תגובה הולמת ראשונה לבית של קנדריק למאר ב"Control" אפילו בלי לנסות. כן, אין לו הרבה מה לומר כאן והביט סתמי ובכלל, ראפ מהיר זה לאו דווקא ראפ טוב. הכל נכון ולא רלוונטי באותה מידה. "Rap God" הוא שיר שסותם לצד הקטנוני שלך את הפה.

שיר הנושא מה-EP של Gems הוא פופ איטי ורומנטי בשחור לבן. בקיצור אחלה שיר למזמוזים.

האלבום הבא של Shearwater יקרא "Fellow Travelers" ומורכב כולו מקאברים לשירים של אמנים שאיתם חלקו סיבובי הופעות. מזל שיש להם טעם מצוין במשתפי פעולה כי השיר הזה של "Baptist Generals" פשוט יפהפה.

לכבוד אוסף הלהיטים "20", TLC מוציאות שיר חדש שכתב להן Ne-Yo והוא נשמע כמו שיר TLC קלאסי, כאילו מישהו הרגע גילה איזה שיר סודי בסוף של "CrazySexCool". יש כאן בעיקר ערך נוסטלגי, אבל הוא גבוה במיוחד.