פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "יסמין הכחולה": קייט בלנשט בתצוגת משחק בלתי נשכחת בחדש של וודי אלן

      "יסמין הכחולה", סרטו הטרי והמהולל של וודי אלן אינו הכי טוב שלו וגם לא מושלם, אבל הוא מופת של עשייה חכמה ועמוקה, והכוכבת הראשית שלו פייבוריטית בצדק לאוסקר

      "יסמין הכחולה": קייט בלנשט בתצוגת משחק בלתי נשכחת בחדש של וודי אלן

      וודי אלן פועל כבר שישה עשורים ומביים סרט חדש כמעט כל שנה, כך שמן הסתם הוא הספיק להתנסות כמעט בכל סוגי העשייה. בכל זאת, יש דבר אחד שכמעט תמיד נמנע ממנו: מאז ומעולם, היצירות שלו לא מגיבות ישירות לאירועים אקטואליים. לפעמים הן תקופתיות, לעתים על-זמניות, אבל אף פעם לא חזינו בו מציג עלילה שכאילו נתלשה מדפי העיתון שקרא רגע לפני כתיבת התסריט.

      לכן, מפתיע להיתקל ב"יסמין הכחולה", סרטו החדש והמצליח ומוערך מזה שנים, שהגיע בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל. זאת, מפני שסיפור המסגרת שלו נראה כתגובה מיידית למשבר הכלכלי הנוכחי ולשלל הסיפורים הידועים לשמצה שהביא עמו, בעיקר זה של הנוכל ברני מיידוף. גיבורתו, שבשמה נקראת הדרמה ובגילומה של קייט בלשנט, היא אשתו של מולטי-מיליונר ניו יורקי וחלקלק מסוג זה (אלק בולדווין), ובעת שנחשפת המסיכה מעל פרצופו, נשמטת גם הקרקע תחת רגליה.

      קודם כל, מפני שכל הונה היה תלוי בו, ולכן כשהוא מתרושש, גם חשבון הבנק שלה מתרוקן אוטומטית. אך חשוב מכך, מפני שהאישיות של יסמין עוצבה בהתאם לבעלה, והיא מעולם לא היתה יותר מאשת איש, אז כשהוא נכנס לכלא ומתאבד בו, זה כאילו שגם היא מתה ונדרשת לברוא את עצמה מחדש. לשם כך, היא נוסעת לסן פרנסיסקו, אל ג'ינג'ר (סאלי הוקינס), אחותה הלא-ביולוגית וכחולת-הצווארון, ועושה זאת במצב נפשי מעורער. היא מדברת לעצמה, תלויה בתרופות ומתנתקת מהקשר עם המציאות, וכל זה רק הולך ומידרדר בהתאם להתפתחויות הבאות.

      אז אכן, לכאורה נראה שהתסריטאי-במאי יצר כאן סרט על בני דמותם של ברני ואסתר מיידוף, ובאופן כללי יותר נדמה שכתב דרמה על מה שהתפוצצות הבלון הכלכלי עשתה לחברה הגבוהה בניו יורק של סוף העשור הקודם. אך ככל ש"בלו יסמין" הולך ומתפתח, מתברר כי שום דבר לא חריג: גם הפעם, זהו אלן הישן והטוב, שמציג שאלות פילוסופיות אוניברסליות ועל-זמנית. כך הוא עשה תמיד, כך הוא עושה גם הפעם, והמסגרת האקטואלית היא לא יותר מאשר הבסיס שמאפשר לו זאת.

      יסמין הכחולה (יח"צ)
      הצד האפל של "מעושרות". מתוך "יסמין הכחולה" (צילומים: יח"צ)

      מה שמעניין את אלן זה לא כל כך רכילויות צהובות על המיידופים ובני מינם, אלא סוגיות כבדות משקל בהרבה. למשל, הוא מעלה דרך קורותיה של הגיבורה את התהיה הנצחית – מה מעצב את האדם, האופי שלו או הסביבה שלו? יסמין, כך מתברר, היתה ילדה מאומצת, וכשהיא נאלצת למצוא מפלט אצל אחותה, אנו מגלים עד כמה הן שונות על אף שגדלו יחדיו. מכך, אפשר להסיק שהאופי מנצח – הנה, שתיהן התבגרו באותו תא משפחתי אבל עם גנים שונים, והאחת נהיתה נסיכה והאחרת חיה באשפתות.

      מצד אחר, ניתן גם לומר משהו הפוך: הרי ברגע שבעלה של יסמין מוקע מן החברה הגבוהה, היא חזרה להיות כלום ושום דבר. מכאן שהאליטיסטיות שלה לא היתה מובנית בה, אלא רק תוצר של מעמדה החברתי ברגע נתון, ובלי הכסף של בן זוגה, האישיות שלה כבר לא פקטור.

      אז האם האדם כבול בשלשלאות הדטרמיניזם החברתי או שמא הוא בונה את עצמו? אלן לא מספק תשובה החלטית לשאלה הזו, ומניח לה להדהד גם רבות לאחר הצפייה. נוסף לזאת, הוא מעלה גם קושיות מרתקות אחרות – למשל, האם בכלל יש כזה דבר אהבה טהורה ואמיתית. לפי הדוגמאות של יסמין וג'ינג'ר, נראה שלא. האחת משתמשת בגברים עילאיים ומתנשאים כדי להצדיק את ההערכה העצמית המופרזת שלה, ואילו האחרת בוחרת בלוזרים בינונים וסבירים כדי לאשש את רגשי הנחיתות שלה. כך או כך, לא חיבה לא משיכה מובילות אותן לזרועות בחירי לבן, אלא תסביכים פסיכולוגיים או אינטרסים נקודתיים, ובעולם שהיוצר האכזרי מעצב, לא נראה שבכלל יש אלטרנטיבה מעשית אחרת למערכות יחסים.

      בהקשר זה, מעלה אלן נקודה משמעותית עוד יותר ותוהה על מקומה של האשה בעולם, ושואל האם החברה העכשווית מייעדת לה מקום של קישוט ותו לא. יסמין, בגילומה של בלנשט המצודדת להפליא, נתפסת בידי הגברים הסובבים אותה כאובייקט מיני, גם כשהיא לא במיטבה, גם כשהיא לא רוצה בכך. לדוגמה, בשלב מוקדם של הסרט, לאחר הגעתה לסן פרנסיסקו, נאלצת הגיבורה לעבוד כפקידת קבלה במשרד רופאי שיניים. המעסיק שלה הוא הגבר הכי לא מושך שאפשר להעלות על הדעת, ונוסף לכך היא נמצאת במצב נפשי קשה שמשליך גם על האנרגיות שלה ועל חזותה, כך שאין לה שום רצון לעשות לו עיניים או לפלרטט איתו, או עם כל אחד אחר לצורך העניין.

      יסמין הכחולה (יח"צ)
      גברים עילאיים ומתנשאים מול לוזרים בינוניים וסבירים. מתוך "יסמין הכחולה"

      אך למרות כל זה, תוך זמן קצר הבוס כבר חומד אותה, ומתחיל לחזר אחריה בכוחניות הולכת ומתגברת. הרופא המהוגן, שהעניק לה תעסוקה מתוך רחמים, מתגלה כלא יותר מאשמאי שטוף זימה, המנצל את התאלמנותה ומצוקתה של יסמין לשם תאוותיו המיניות.

      וכך, מציג לנו אלן את האמת הלא נעימה: עלמה במצוקה, מעבר לכל גמילות החסידים והאחווה האפלטונית, תמיד תיתפס בסופו של דבר בידי הגברים כטרף שאפשר לצוד. אם לא די בזאת, לאחר מכן מגיע אמיתה כואבת עוד יותר על עולמנו. יסמין הודפת בשאט נפש את חיזוריו של הרופא הדוחה, אך אז מבינה בזכותו שבמשך כל שנות נישואיה לא היתה לה הזדמנות להבין – הודות לנתוניה הפיזיים המרשימים, מספיק לה להלך בחדר כדי שיבוא מיד וינסה ללכוד אותה ברשתו, ואם תלך למקומות הנכונים, תמצא ודאי גברים מוצלחים יותר מן המעסיק הסתמי שלה, והם יספקו לה את הכרטיס כניסה חזרה לחברה הגבוהה. היא משלימה בנקל עם עובדת החיים הזו, ומיד מזדרזת לנצל אותה בלי לחשוב פעמיים ובלי ייסורי מצפון.

      ההבנה הזו היא נקודת מפנה דרמטית בעלילה, אך אלן מציג אותה כדבר של מה בכך, ולא מפרשן את המעשים או מכריז עליהם בקול רם, אלא נותן להם לדבר בעד עצמם. זוהי עדות למיומנות שלו כתסריטאי, והיא משתקפת כמעט לאורך כל "יסמין הכחולה", שמתגלה כביצוע מצוין של תסריט מעולה, ולכן לא פלא שזכה להערכה והצלחה כה רבה ברחבי העולם.
      עם זאת, יש שלוש חולשות בסרט, ולפני שממשיכים לזמר בשבחו, חובה להתעכב עליהם. קודם כל, התסריט כמעט ולא מזייף, אך הוא מסתיים בטונים צורמים: נקודת מפנה נוספת ומכריעה נולדת כתוצאה של מפגש מקרי לחלוטין בין שתי דמויות, ואם לא די בכך, ההיתקלות הזו הופכת למשמעותית בגלל שאחת מהן, למרבה הנוחות התסריטאית, פוצחת בנאום עתיר גילויים. ניחא, צירופי מקרים קורים, אבל האם אנשים באמת עומדים באמצע הרחוב, באמצע היום, ופוצחים במונולוגים שכאלה? זה כבר פחות אמין.

      הבעיה השנייה היא הצורה שבה מציג אלן את ג'ינג'ר ואת מעמד הפועלים שבתוכו היא חיה, ואיך שהוא מתענג על הפשטות שלהם וחיבתם לדברים המוניים בסדר הגודל של ספורט ואלכוהול זול. היוצר מקפיד שלא להתנשא מעל הדמויות העניות ומצליח בכך, אך יוצא לו משהו הפוך ושלילי לא פחות: הוא מתאר את הפרולטריון מעט בפטרונות, ויש בזה משהו לא נעים.

      יסמין הכחולה (יח"צ)
      בונוס: יש גם את לואי סי.קיי

      ההערה השלישית והמהותית מכולם היא שהסרט קצת מחושב וקר מדי. זה בולט בהשוואה לשתי יצירות דומות קודמות של אלן, שגם הן עסקו באכזריות בשאלות חברתיות-מוסריות. ב"פשעים ועבירות קלות", הבעיה הזו לא היתה קיימת, כי הוא עצמו שיחק שם, והביא עמו לא רק התפלספויות אתיות אלא גם משב רוח של נוירוטיות, אקסצנטריות והומור. ב"נקודת מפגש", התסריטאי-במאי נותר מאחורי המצלמה, אבל שם הדרמה התרחשה בלבה של החברה הבריטית הגבוהה, כך שהקרירות המחושבת היתה דבר מתבקש. לעומת זאת, בסן פרנסיסקו של 2013, זירת ההתרחשות של "יסמין הכחולה", אפשר היה לצפות לקצת יותר אנרגיות ותנועה, ובהתחשב בכך התוצאה הסופית נדמית מעט קפואה מדי.

      ועדיין, כל זה שולי ואף קטנוני יחסית, ובעיקר נועד להבהיר שלמרות הטררם סביבו, "יסמין הכחולה" אינו יצירת המופת הגדולה והשלמה בתולדותיו של אלן. עם זאת, אין בכך כדי לבטל את ערכו ולו במעט: מדובר במלאכת מחשבת אמנותית. היא עשויה ברמות הגבוהות ביותר של אלגנטיות, חוכמה, דיוק ושנינות, מצליחה לבנות דמויות ולעצב עולם, ולהגיש בעזרתם סיפור קולח שלא מפסיק לרתק, לרגש ולעורר מחשבה. אם סופר או מחזאי היו כותבים משהו בהשראת מסגרת עלילת דומה, ספק אם הרומן או ההצגה היו עמוקים יותר מן התוצר הקולנועי הזה, כך שמדובר בהוכחה נוספת לכך שהבמאי הוותיק מרים את המסך הגדול לגבהים נעלים.

      זה קורה, כמובן, בגלל עבודת הכתיבה והבימוי של הבמאי, אבל גם בשל הצוות שסביבו. בולטת בהם המעצבת סוזי בנזינגר. היא הלבישה את בלנשט באופן שהוא קודם כל יפה לעין, אבל מעבר לכך, מאפיין במדויק את הגיבורה ואת יקומה והופך את הבגדים ואת התיקים לדמויות בפני עצמן. בולטים, כמובן, גם השחקנים. כולם מעולים, מגדול עד קטן. אפילו הזאטוטים חסרי הניסיון דניאל ג'נקס ומקס רותרפורד, המגלמים את ילדיה השמנמנים והמבוהלים של ג'ינג'ר, עושים את עבודתם הצנועה ללא דופי, ולואי סי.קיי מנצל את התפקיד הקצר שניתן לו כדי לעצב באופן מכאיב להפליא דמות שאופיינית ליקום של אלן – זו שמגיחה משום מקום כדי להעניק תקווה, אך מיד נעלמת חזרה.

      יסמין הכחולה (יח"צ)
      גם לאחר הצפייה, קשה להפסיק לחשוב עליה. מתוך "יסמין הכחולה"

      בקיצור, "יסמין הכחולה" מוכיח שאין דבר כזה תפקידים קטנים. נוסף לזאת, הוא גם מראה שתפקידים גדולים יכולים להפוך לתפקידי ענק. בהתאם לכך, תצוגת המשחק של בלנשט כגיבורה ראויה להיכנס ישירות לפנתיאון. משווים את הדמות שלה לבלאנש דובואה, ואכן השחקנית האוסטרלית מניעה כאן חשמלית של תשוקה, ורכבת הרים של רגשות.

      לא פלא שבלנשט ניצבת כפייבוריטית ברורה לאוסקר ולכל העיטורים האחרים בעונת הפרסים. היא ממלאת את המסך בכזו עוצמה, שנדמה לנו כי יסמין מדברת אלינו ומסתכלת בנו, ואנו טובעים בתוך עיניה העמוקות. יש בתצוגה של השחקנית גם כל כך הרבה אנושיות וחסד, שקשה שלא להזדהות עם הגיבורה ולרצות בטובתה, גם כשהיא שוב ושוב נוהגת בגחמנות ובאנוכיות.

      אומרים שיצירת אמנות טובה היא כזו שגורמת לך לחשוב איפה הדמות הראשית שלה נמצאת כיום. בהתאם לכך, מי שחוזה בסרט יתקשה שלא להרהר גם הרבה לאחר מכן מה קורה כעת עם גיבורתו. אפשר כמובן לקוות שהצליחה לעלות חזרה על המסלול הנכון, אבל לאור תפיסת העולם חסרת התקווה של אלן, סביר יותר לחשוב על תסריט אחר - לדמיין אותה מתהלכת ברחובות סן פרנסיסקו, עם ז'קט של שאנל ותיק של הרמס, ועם שיער פזור ועיניים אדומות, מדברת לעצמה במבט תוהה. לאחר הצפייה ב"יסמין הכחולה", אפשר להבין למה כחול נחשב הצבע העצוב ביותר.