אפשר לאהוב או לסלוד מ"אמא מחליפה", אבל תוכנית הריאליטי שנכנסה אמש (ראשון) לעונתה הרביעית בערוץ 2, תמיד הצליחה לשקף דרך הפריזמה שלה את הסדקים והקרעים בחברה הישראלית. ראש בראש שוסו זה כנגד זה חילונים בדתיים, עירוניים בכפריים, יהודים בערבים, אשכנזים במזרחים, טבעוניים בקרניבורים. והנה, את העונה החדשה פותחות שתי משפחות שעל גבן מוטל לייצג סוגיה אקטואלית בוערת. משפחת סינבלה ומשפחת רוזנבאום הן לא העניין פה, כמובן הן רק חיילים שחורים ולבנים בלוח שחמט שגדול עשרות מונים מהן ומחייהן החליפיים.
משפחת רוזנבאום היא כל כך שורשית וכל כך מלח הארץ, שאם היא לא היתה אמיתית צריך היה להמציא אותה שיא הפסיפס הישראלי שעובר מהשואה דרך ציונות, דרך צה"ל וכלה במושבניקיות ומלחמה בדמוגרפיה דרך עשיית ילדים מרובה. משפחת סינבלה היא כל כך משפחת הישראלים ה"יורדים" שאם היא לא היתה אמיתית צריך היה להמציא אותה דודו וחדווה הפכו לדיוויד והת'ר, הם גרים בווילה מפוארת עם בריכה בפלורידה, ומגדלת את ילדיה האמריקאים לחלוטין במיש-מש ערכי ותרבותי שמשלב בין החלום האמריקאי לחלום ושברו הישראלי. כך לפחות על פני השטח, ופני השטח זה רוב מה שאנחנו מקבלים כצופים. היי, בשביל פורטרט מעמיק ומרובה סתירות ומורכבויות קחו את הרגליים שלכם ל"מחוברים פלוס", או משהו כזה.
לא צריך להיות חד עין במיוחד כדי לגלות שהפרק המסוים הזה, של מלחמת הראש בראש של סינבלה את רוזנבאום בכלל לא צולם עכשיו. ואם לדייק הוא צולם לפני שנתיים וחצי לכל הפחות. את כל זה אפשר לראות דרך הסצינות המסגירות את לוח הזמנים האמיתי גלעד שליט עדיין בשביו, ואוהל המחאה של משפחת שליט עדיין עומד על תילו ומצמרר גם ממרחק הזמן. אז מה בעצם קרה פה? כזה פרק עסיסי ולא שודר קודם לכן? איך זה ייתכן?
ובכן התשובה היא שזה לא באמת פרק כל כך מעורר תיאבון כמו שהוא פשוט מתיישב היטב עם ההתעוררות המחודשת והגלגול העכשווי של סוגיית "נפולת של נמושות". המשבר הכלכלי הישראלי שמלווה כטיבם של משברים בתחושת הישמטות הקרקע הערכית ובכרסום בתחושת ההזדהות, מביא להידלדלות השורות. לשם כך נשלף מהבוידעם הפרק הלא סנסציוני הזה, ובמתיחת פנים קלה (ואולי בכמה טאצ'ים פרועים של עריכה מוזיקלית? נשמע שהפלייליסט של רשת ג' ליום הזיכרון בואך יום העצמאות, ניתז כולו על הפרק כמו רימון רסס) יובא אל הטיימינג הכן סנסציוני הזה.
ועוד איזה טיימינג! יאיר לפיד מקונן על חורבן בית שלישי; ישראלים מבולבלים לא יודעים אם פרס הנובל שניתן לפרופ' אריה ורשל ופרופ' מיכאל לוויט הוא כן משלנו או לא משלנו; מהדורות החדשות מקדישות זמן אוויר קבוע ליורדים החדשים, וכמו מגפה חברתית חדשה כמעט כל אחד מכיר מישהו שהיגר או הרהר באפשרות. אז צ'יק צ'ק אירגנו גם ב"אמא מחליפה" את הפרק הנכון לזמן הנכון, מניפסט היפר פופוליסטי שסוחט גם הוא בתורו את עטיני הרגש הישראליים. אגב, לא היתה להם עבודה קלה, ליוצרי "אמא מחליפה" באופן לא משתף פעולה מספיק, סירבו בני משפחת רוזנבאום וסינבלה להיות קלישאות רדודות. מעצבן מצדם, באמת. למרות השיחות הבלתי נמנעות של "למי מותר לקרוא לעצמו ישראלי?" ועם איזה מחיר זה מגיע; ולמרות הערבוב האמוציונלי בין שואה, תקומה, ציונות, צבא, שכול ושפה בסך הכל הצליחו המשפחות לצאת מכל הבוץ הטובעני הזה די בכבוד, ועם הראש מחוץ למים.
מי שלא הצליחו לעצור את עצמם מלהתפלש בקיטש ולכרות מצוק העיתים הזה קצת זהב עבור עצמם הוא יוצרי "אמא מחליפה". בגישת "אל תיתן לעובדות לבלבל אותך", ניגשו המתעדים לעבודה תוך כדי מציאת הסנסציה הזוטא והבלטתה על חשבון הכל בעצם על חשבון המורכבות האנושית, על חשבון זה שאי אפשר לסכם בני אדם לסיסמאות, על חשבון רב הממדיות של הדברים, על חשבון הגרעין האנושי שבסוגיות קורעות הלב שבהגירה. אפשר להבין את מחלקת הפרומואים, אפשר להבין את הצורך ברייטינג, אפשר אפילו להבין שסנסציה מוכרת יותר אבקת כביסה בהפסקות הפרסומות. אבל מה שאי אפשר לקבל זה את זה שטלוויזיה משטחת עצמה למסר בעובי של טוקבק. לא כאשר ברור שיוצריה אינטליגנטיים יותר ממה שהם תופסים את הצופים שלהם.
מה אתם חושבים על הפרק של "אמא מחליפה"? ספרו לנו בפייסבוק