אילו השנה היתה 1989, "תכנית בריחה" היה סרט השנה. מה השנה, העשור. המילניום. הסרט של כל הזמנים, האירוע המכונן שתספרו עליו לנכדיכם: סילבסטר סטאלון. וארנולד שוורצנגר. ביחד. שתי מעצמות העל. גוג ומגוג. בנזין ותיסלם. איצ'י וסקראצ'י. מי היה מאמין שנראה את היום שבו נוכל לחזות בשניהם על מסך אחד, בו-זמנית. קיימת סכנה שאולם הקולנוע כולו יועף לאחור, יקרוס לתוך עצמו, יהפוך לחור שחור ויבלע את מערכת השמש. וכל זה, רק בכותרות הפתיחה. העובדה שמדובר בסרט אקשן מבדר וסביר בהחלט עלולה לגרום גם לכמה מהגלקסיות השכנות לקרוס לתוך עצמן.
אבל השנה אינה 1989. שוורצנגר כבר פרש, הלך לפוליטיקה וחזר, וסטאלון מנסה נואשות לגרד את מה שאפשר משאריות הקריירה שלו. שניהם מתקרבים לגיל שבעים. הם מודעים היטב לכך שבשלב זה הם בעיקר פארודיה על עצמם, פאנצ'ליין של בדיחות על שנות השמונים. והם כבר הפיעו יחד על המסך, ב"בלתי נשכחים" - אבל שם זאת היתה רק מעין הופעת אורח לצורך התבדחות (שוורצנגר אומר "אני אחזור". כמה שנון). העולם, מתברר, כבר לא עוצר את נשימתו כשרמבו וקונן מתקרבים זה לזה.
וחבל קצת, כי אילו רק היינו שני עשורים וחצי בעבר, "תכנית בריחה" היה באמת ובתמים סרט השנה. הפעם שוורצנגר וסטאלון הם באמת שני הכוכבים הראשיים, בסרט שיש לו עלילה אמיתית, ולא אוסף של וואן-ליינרים מחוברים במסטיק. ויותר מזה בסטנדרטים של 1989, "תכנית בריחה" היה יכול להיות יצירת מופת. היום הוא מזכיר פרק מושקע למדי של "נמלטים", אבל כשממקמים אותו על הסקאלה של סרטי שוורצנגר וסטאלון, הוא ענק.
סטאלון מגלם מומחה בריחה: הוא נכלא מרצונו בכלא, הוא בורח מהכלא, ואז הוא מראה לבעלי הכלא איך הוא עשה את זה כדי לשפר את האבטחה. אחרי שהוא מבהיר שהוא יכול לברוח מכל מקום, סטאלון מקבל על עצמו עבודה נוספת, במסגרתה הוא יישלח לכלא סודי ביותר, ובלתי חוקי להדהים, שנועד במיוחד לאנשים שהיה עדיף אם כבר חוקי המוסר וז'נבה לא מזיזים לכם - לירות בהם ולגמור עניין. הכלא הזה כל כך סודי שאפילו לסטאלון אסור לדעת איפה הוא נמצא, ולמרות שזה נוגד כל כלל בטיחות שהוא אי פעם המציא לעצמו, הוא מחליט לקבל את העבודה, כי אחרת לא היה סרט.
בפנים, הוא כמובן מגלה שכולם שכחו מקיומו, אף אחד לא מתכוון להוציא אותו אי פעם, ושבריחה מהכלא הזה היא בלתי אפשרית. עכשיו נשאר רק לעשות את הבלתי אפשרי. ומכיוון שאת זה אפילו סטאלון לא יכול לעשות לבד, הוא מצטרף לשוורצנגר, כאסיר נוסף במקום. העלילה הזאת מופרכת כל כך שזה נשמע כמו חומר טוב לטמטום מענג מהסוג שאפיין את סרטי השרירנים מהאייטיז. אבל במפתיע, הסרט מתייחס אליה די ברצינות.
מהבריחה של סטאלון בתחילת הסרט מן הסתם לא כדאי לקחת שיעורים למקרה שאתם מוצאים את עצמכם בכלא על לא עוול בכפכם, אבל יש בה כמה רעיונות משימה-בלתי-אפשרית מעניינים. שני השרירנים המזדקנים יודעים כבר שהצד החזק שלהם היום הוא לא להתאבק בלי חולצה, והם מבלים יותר זמן בדיבורים מאשר במכות ויריות. סטאלון לוקח את העבודה ברצינות, בעוד שוורצנגר פשוט מצחיק: הוא הפך לחקיין מספר אחת של ארנולד שוורצנגר בעולם. בסצינה אחת הוא חוזר אולי לראשונה בתולדות הופעותיו בקולנוע לשפת אמו, ומתחיל לקלל נמרצות בגרמנית. לא ברור למה זה כל כך משעשע, אבל עובדה. ג'ים קאביזל, בתפקיד סוהר שהוא בן דודו הגרוע יותר של השטן, מתחרה ברמת המשחק המוגזם בשוורצנגר, וכמעט מנצח.
מבחינת אקשן, כאמור, יש גבול למה שאפשר לדרוש מזוג קשישים, אז אל תצפו לשיאי אדרנלין. אבל כמותחן מטופש למדי אך רציני בעיני עצמו, "תכנית בריחה" היה יכול בהחלט לעבוד, גם בלי אלילי העבר. אולי בעצם זאת הבעיה: אולי היום, אם כבר מכניסים את ארני וסטאלון לסרט ביחד, מה שהיינו צריכים זה הגזמה פסיכית ומטורפת, בלי שמץ של הגיון או סבירות. "תכנית בריחה" הוא לא תכנית בדיחה, הוא אשכרה סרט די מהנה. לו רק הוא היה יוצא 24 שנים מוקדם יותר.
האם תתנו צ'אנס ל"תכנית בריחה"? ספרו לנו בפייסבוק