קומדיית הפעולה "כידון", שיצאה לאקרנים בסוף השבוע, היא עוד צעד בהתעוררותו של הקולנוע הפופולרי-מסחרי תוצרת ישראל, שמתרחשת בימים אלה בחסות חברת יונייטד קינג של משה ולאון אדרי. אחרי שנים שבהן הורגלנו לדומיננטיות של סרטי קרנות קטנים ורגישים, לאחרונה נראה שהמצב הזה הולך ומשתנה מול עינינו. אז אחרי מותחן האימה "מי מפחד מהזאב הרע" והקומדיה המטורפת "לצוד פילים", ששניהם זכו להצלחה מסחרית נאה, יונייטד קינג משחררים למסך עוד סרט שתכליתו המרכזית היא לבדר את הקהל, ללא יומרות מיותרות. עמנואל נקש, שעלה לפני כמה שנים מצרפת וללא השכלה קולנועית פורמלית יצר את הקומדיה העצמאית "חומר למחשבה", שלא הותירה חותם, פונה בסרטו השני לטפל בפרשת החיסול של מחמוד אל-מבחוח בדובאי, בסרט שנראה מושפע מצד אחד מסרטי "אושן" רבי המשתתפים של סטיבן סודרברג ומצד שני מסרטי הנוכלים המתוחכמים של דיוויד מאמט. אמנם רמת התסריט והבימוי של נקש רחוקים מזו של הדוגמאות שמהן הוא שואב, ויש בו נאיביות קולנועית מסוימת, אבל הרעננות של הסיפור, צוות השחקנים המוכשר וערכי ההפקה הגבוהים יחסית הופכים אותו לבידור חביב למדי.
הסרט מתחיל מהפרשייה האמיתית של חיסול מבחוח, ומהאצבע המאשימה שמופנית מכל העולם כלפי המוסד הישראלי. הבעיה היא שלראש המוסד (ששון גבאי) אין מושג מי נתן את ההוראה ומי אלה האנשים שביצעו אותה. כדי לפתור את התעלומה, המוסד לוכד את החוליה שביצעה את החיסול: שלושה נוכלים צרפתים-ישראליים ובר רפאלי אחת, בהופעה קולנועית די משכנעת. מכאן מתפתח רצף של גילויים ומהפכים עלילתיים, שמשנה שוב ושוב את תפיסת המציאות של הדמויות והצופים, ואינו מפסיק להפתיע.
לכל אורכו, "כידון" יוצא מגדרו כדי למכור לצופים אשליה של הפקה מושקעת ומפוארת, אך ההצלחה שלו בכך היא חלקית. הסרט מתרחש במספר אתרי צילום מצומצם יחסית, ויכולתו להשקיע בעיצובם היא מוגבלת. נראה שרוב ההשקעה העיצובית הלכה לכיוון מטה המוסד ההיי-טקי עד גיחוך, עם מסכי מגע מזויפים להפליא, מה שגורם לסרט להקדיש יותר מדי זמן לסצנות המתרחשות בתפאורה המושקעת הזאת. הבעיה היא שהסצנות במטה הן מטבען סטטיות, ומנוגדות לנמרצות הנדרשת מסרט פעולה, מה שפוגם בקצב הכללי של ההתרחשות. דווקא סצנות החוץ הן מוצלחות יותר, ותורמות יותר לתוצאה הסופית.
היתרון היחסי של "כידון" הוא דווקא התסריט שלו, שבניגוד לנהוג, מתחיל בצורה מקרטעת ומלאכותית, אך הולך ומשתפר ככל שהסרט מתקדם. בחלקים הראשונים של "כידון" יהיה לצופים קשה להתגבר על המופרכות של הסיטואציות והדמויות, ועל השאלה כמה ממה שמוצג על המסך באמת נועד להצחיק, וכמה פשוט נראה מגוחך. אלא שאט אט, התחושה הזאת מתפוגגת והסרט מתעורר לחיים. דווקא מהלכי הסיום שלו, מקום שכמה מהסרטים הישראליים הטובים של התקופה האחרונה נפלו בו, מצליחים לסגור את העניין באלגנטיות ותחכום לא צפויים. תוסיפו לזה צוות השחקנים המובחר, שכולל גם את מנשה נוי, שי אביב (מיני קאמבק חביב של "החמישייה הקאמרית"), עמוס תמם, ריימונד אמסלם וישראל קטורזה, ותקבלו סרט שגם אם קשה להגיד שהוא טוב, אי אפשר גם לא לחבב אותו.
כמו ב"חומר למחשבה", סרטו הקודם של עמנואל נקש, גם "כידון" הוא סרט שמביט אל המציאות הישראלית בעיניים מתפעלות ונטולות משקע של עולה חדש חדור ציונות. המושגים של פעולות מוסד חשאיות וחיסול טרוריסטים על אדמה זרה נראים דרך העיניים של נקש חביבים ביותר, ומאפשרים לנו לשכוח לרגע מהמורכבות המעיקה שלהם. יתכן וזהו תנאי חיוני ליצירת קומדיה קלילה באמת בהקשר הישראלי, ואחת הסיבות העיקריות לכך שהסרט הזה עובד.