העולם חרא! אם אינכם מבינים זאת – אחרבן עליכם

יש ספרים שאינם מאפשרים לך פשוט לשקוע אל תוך המציאות הבדיונית שהם מציעים; אינם מאפשרים להתנתק מהאדם הקונקרטי שכתב אותם. כך הוא, כמובן, העניין עם ספרו הטרי של יגאל תומרקין. הספרון הקטנטן הזה איננו יכול לחמוק מצילו של האיש הגדול שיצר אותו, ובמיוחד מן הפרסונה הבימתית שלו. קולו ואישיותו של תומרקין – האמוציונלי-אקספרסיבי-וולגרי-שנון-אנרכיסטי-השנוי במחלוקת וזה שאיננו דופק חשבון לאף אחד - מתלווים אל כל רגע מרגעי הקריאה.

תחושה זו נובעת מצד אחד מנוכחותו המוכרת של המחבר, שאינה יכולה להיעלם בקלות, ומצד שני מהנימה האישית והיומנית שבה כתוב הספק ספר הזה: "אני יושב ומסתכל על עצמי מתבוסס בקיאי. בצואתי. כיפה לראשי. כלב משתין על ראשי. הכלבים ילוקי את דמי. אני אחאב. עתליה אשתי, אמה איזבל. אני איוון איליץ'. אני בודד. הגוף מסרב. הרוח חפצה. חפצה מאוד".

תומרקין מתגלה במלואו ברומנטיקה, בפאתוס בסוריאליזם ובפסיכולוגיזם. כותב כפי שהוא מצייר, בפטפטת, בקשקשת אסוציאטיבית. הוא מציג מונולוג של אדם מיוסר במציאות כאוטית. קורבן קיומי. אופן ההצגה הכן והאישי הזה מצליח להציג את הצד היפה והרגיש שבו - הוולגריות נובעת מסבל הקשור בפיכחון בלתי מתפשר כלפי המציאות הכואבת, והבוטות מקורה בייסורים ובניסיון לגרום גם לאחרים להביט במציאות הזו. את הספר מלווים ציורים תומרקיניים אופייניים ויפים, שמתייחסים ישירות אל הטקסט ומוסיפים עליו.

הגיבור מתנודד בין מוסדות פסיכיאטריים לבקבוק האלכוהול, בישראל הזויה שבה הכל חרב, עיזים מלחכות גרוטאות ברחובות, כולם חוזרים בתשובה, ואת הערבים מסרסים. אין עלילה אריסטוטלית, אלא רק רישום אינטואיטיבי ביד זריזה וכואבת. שם הספר, "הרפסודה של המדוזה" (עם עובד), הוא שמו של ציור של ג'ריקו. ה"מדוז" נטרפה מול חופי סנגל והניצולים הנאבקים על חייהם נאלצו לאכול זה את זה. תומרקין מתייחס לסיפור המדוזה כאל משל למצבנו הקיומי.

כך קורה בחלקו הראשון של הספר. הסיפורים המאוחרים יותר, לעומת זאת, נראים קצת כמו שיעורים בתולדות האמנות. גם הם אמנם עוברים דרך הפרספקטיבה האישית, למשל כשהם מתעטפים בתיאורים פנטסטיים של מפגשים עם אמני עבר, אך כאן נראית הנימה האישית יותר כמו מתודה דידקטית למען העברת רעיונות ועובדות. מה גם שלא מדובר ברעיונות מרעישים במיוחד - כל מי שמתמצא קצת כבר שמע שאומרים שכיפת הדואומו בפירנצה בישרה את הרנסנס ושהיצירות הלא גמורות של מיכלאנג'לו הן אולי בעצם כן גמורות.

כמובן שכל זה לא היה משנה אם בינוניות זו היתה מתגמדת אל מול הערך המוסף של הספר. אלא שהערך המוסף היחידי כאן הוא נסיונו של המחבר לתאר את התרגשותו שלו אל מול היצירות, היצירתיות והצורות. כך הוא מנסה לגרום לקורא להבין את עוצמת החוויה האסתטית שחווה האמן, כדי שיוכל לחוות אותה גם הוא. באופן דומה מתאר תומרקין בעמודים הבאים את ההנאה שלו משבלולים, כליות ושאר מעדני גורמה.

אבל הצרה היא שבחלק זה מפספס תומרקין בגדול. הערך של החוויות החושניות והבלתי אמצעיות שבשבחן הוא מדבר נעוץ בדיוק בעובדה שהן בלתי אמצעיות, משמע - אי אפשר לדבר עליהן, בטח שלא בסיפורת, אפשר רק לדבר אותן. כשאתה מנסה לדבר עליהן זה משעמם בערך כמו לספר איזה כיף היה ביהודיה. נדמה לי שבפרוזה, גם אם היא נושאת את כותרת העל המעט יומרנית "פרוזה אחרת", יש ליצור את החוויה עבור הקורא, כפי שמצליח לעשות תומרקין בחלקו הראשון של הספר, דרך עוצמת ההזייה הבועטת.