"נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך", שתורגם זה עתה לעברית בהוצאת פרדס, מתאר את המלחמה הנוראה שהתחוללה בבוסניה בתחילת ואמצע שנות התשעים, מבעד לעיניו של אנתוני לויד, צלם ועיתונאי בריטי. לויד מצ'פר אותנו בסוף הספר בבונוס של כמה חודשים בצ'צ'ניה, שם הזוועות שכבר כמעט התרגל אליהן שוברות שיאים חדשים.
קיבלתי את הספר ולא התכוונתי לקרוא אותו. יש לפניו עשרות בתור. עלעלתי במטרה לעלעל. אחרי עשרה עמודים עוד חשבתי שתכף אניח אותו לנפשי, אבל אחרי עשרים נוספים הבנתי שנידונתי לצלוח את כל 270 עמודיו. וזאת על אף מספר מגרעות שבלטו לפני למן העמוד הראשון, ובראשן האנגליות האופיינית כל כך של הכותב, הגורמת לציניות המרירה שלו להתלפף סביב עומס מטאפורות והומור מעודן כביכול.
על אף מיתוגה החזק, ידעתי מעט עד כלום על הגדולה שבמלחמות שהתרחשו באירופה מאז מלחמת העולם. אני מניח שאני לא לבד. זאת מלחמה מעניינת, בין השאר כי היא מוכיחה שוב את אדישות המעצמות של "העולם החופשי" כלפי סבל אנושי שאינו כרוך ישירות באינטרסים שלהן, ושקיבולת השנאה והאכזריות הסתמיות של האדם בכלל, ובפרט זה שחונך על ברכי התרבות האירופית, היא אינסופית.
ברקע כמובן הקישורים המקומיים. המימדים של המלחמה בבוסניה אמנם חרגו (בינתיים) הרבה מעבר למה שקורה בין הים התיכון לירדן, אבל אפשר עדיין להיבהל מהדינמיקה של האירועים האלימים ומדרכם העיקשת לחסל כל סיכוי לפשרה. אפשר גם ללמוד על סגולותיה וחסרונותיה של ההתערבות, ואי ההתערבות הבינלאומית. הספר מתאר שכנים ובני משפחה וחברים שהופכים לאויבים בשם אידיאלים ודתות והגדרות אתניות שלמעשה היו חסרי משמעות בשבילם.
"נגמרה לי" הוא דרך מעניינת ללמוד לפחות משהו על ההתרחשויות בבוסניה, מפני שהן מתוארות מיד ראשונה על ידי מישהו שחווה אותן. דוגמיות נבחרות: נערה מוסלמית שנאנסה מול אביה המשותק, אוזן של נערה מוסלמית אחרת שנמצאה בתוך פאוץ' של חייל קרואטי, פגז שנופל בכיכר וקוטל 71 בני נוער, איברים קטועים, רקמות מרוחות, נפסיק כאן. זה מתחיל להזכיר ספר אחר שקראתי לא מזמן.
"נגמרה לי" מלמד אותנו פחות או יותר מי נגד מי, ואפילו מגלה לנו מי לדעתו הרעים והטובים (בהתחלה הסרבים הם הרשעים ואז גם הקרואטים. הבוסנים המוסלמים מסכנים עד שגם הם מתחילים להיות רשעים, אבל עדיין לא כמו הסרבים שהם הכי הכי רשעים. משהו כזה). אבל מעבר לטריוויה, אם אפשר לקרוא לזה כך, לויד מודה שלמעשה דבר מלבד השעמום הלונדוני שלו לא דחף אותו למלחמה, ושבעצם הוא שאב מעין סיפוק חולני ופורנוגרפי מכל העסק.
את החוויה הזאת הוא מצליח להעביר גם לקורא, מכיוון שלא מדובר בספר שמתאר את המלחמה ממרחק ידעני. מהניסיון של הכותב להבין את הזוועה נותר במהרה רק בשר חרוך. לויד כועס ולועג למשקיפי האו"ם שמנסים להשכין סדר, לעיתונאים המערביים שמסתפקים בתדרוכים של מפקדי כוחות נאט"ו, וגם לנטרליות של האירגון, שבשם השלום מתעלם בדרך כלל מכל אלמנט של צדק.
רק אחרי שכמה מאות חיילים מברית ההגנה הדרומית נלקחים בשבי הסרבים, מפעיל נאט"ו את עוצמתו ומפציץ את הצבא הסרבי. וכל זאת אחרי עשרות אלפי אזרחים הרוגים ומאות אלפי פליטים. בקיצור, הכוח העיקרי של הספר, וייחודו, למרות התעלמותו מאי אלו טיעונים היסטוריים ופילוסופיים רלוונטיים, הוא בחפותו היחסית ממיסיונריות וצדקנות. פה גם הגורם המטריד שלו, שכן למרות הנושא הקשה, מדובר למעשה בחוויית קריאה מהנה למדי. יש אקשן, יש זיונים.
וכן, יש גם סמים. לויד מהלך כל הזמן על החוטיני שמפריד בין כתיבה עיתונאית לכתיבה ספרותית, ובטריק מעט זול אך בהחלט יעיל, הוא שוזר בספר את תיאור התמכרותו להרואין, שזה החרא היחיד שמצליח להעסיק אותו בחופשותיו הלונדוניות מהמלחמה. ולמרות שגם כאן הוא נוטה לעשות קצת כאב ראש בסחרחרתו המילולית, מדובר באחד מתיאורי הסוטול/התמכרות/גמילה החזקים שקראתי (גמילה במלון בבוסניה: "ביום הרביעי חירבנתי בפעם הראשונה אחרי שבועיים, ביום החמישי בפעם החמש-עשרה". מצחיק).
תחילה משמש לו הסם כמפלט מזוועות המלחמה. ואז הוא נס מהסם לזרועותיה של המלחמה. הבחור, כפי שאתם בוודאי כבר מבינים, משחק באש. והוא אמנם מתריס נגד הצביעות המאפיינת את תרבותו, אבל לא מצליח להשתחרר מהלוגיקה הנסיבתית שלה, ולכן תולה באופן ישיר מדי לטעמי את נטיותיו ההרסניות בריקנות של התרבות הצעירה המערבית. אבל למרות שמדובר בהיקש גס, עלינו להתייחס אליו.
אנשים בישראל מתלוננים. הם מתלוננים על החיים שלהם שהם לא נורמליים. הם נוסעים לאירופה, ללונדון למשל, בטיסות שכר צפופות, חוזרים ואומרים איזה כיף! החיים שם כל כך קלים ונעימים. ואז מגיע אחד, אנתוני לויד, שלפניו אינסוף אפשרויות לחיי פינוק רווי שומן ותרבות, וברוב חוצפתו מודיע קבל עם ועדה: "נמאס לי מהחיים הנורמליים האלה, אני מת משעמום, עדיף כבר למות מכדור של איזה צ'טניק (הכינוי שניתן לחיילים הסרבים במלחמה), או ממנת יתר מסריחה".
אני לא מייעץ לכם לכו זגזגו בסימטאות ג'נין (אם נשארו שם סימטאות), ולא ממליץ לגעת בהרואין, גם לא עם מקל, כמו שאיני מקווה להתעורר יום אחד ולגלות צלפים על גג ביתי. אבל מוכרחים להודות שחיים באזור של קונפליקט, כל עוד הוא מתוקשר דיו, יש בהם גם יתרונות ובעיקר עניין. כל מה שצריך כדי ליהנות מחיים שכאלה זה השקפת עולם סטואית, מוסר ומצפון משובשים אם בכלל, וגם קצת מזל... ואולי בכל זאת קצת סמים? כמה שאחטות, איזה שורה או שתיים עד שהכל יעבור? לא משנה, נפסיק כאן. תקראו את הספר, הוא שווה את זה, ורק אחר כך תחליטו אם אתם מצטרפים למחנה של מצנע.
יורים ושמחים
15.8.2002 / 9:56