עוד ציון לשבח

כשהייתי קטנה היו לי חלומות נהדרים. עם עלילה, עם גיבורים. החלומות היו כל כך מוצלחים, שהשתדלתי לא להתעורר מהם. שנים שלמות ישנתי ככה, התעוררתי מדי פעם רק כי הכריחו אותי ללכת לבית הספר, לאכול, ללכת לשירותים, כאלה. אבל בין לבין ישנתי. כל הזמן.

אחר כך התבגרתי וצמחו לי השדיים והפסקתי לחלום עלילתי. זה בטח משהו הורמונלי. החלומות שלי נהיו רצף הבזקים של צילומי סטילס. גם האיכות לא היתה משהו, תמונות כאלה שאפשר לראות בכל אלבום משפחתי סטנדרטי, תנוחות זוגיות, תנוחות משפחתיות, תגידו צ'יז. אז אמרתי. צ'יז.

אתמול בלילה חלמתי את הזרוע שלי בקלוז-אפ, בשר לבנבן מכוסה שיער דק עדין, ועל הזרוע, כמו ערוגת נוי מטופחת, נבטו עשרות דגדגנים נשיים קטנים זהים, זוהרים בוורוד, בולטים החוצה, שורות שורות. הזרוע שלי נראתה כמו זרוע של תמנון מפלצת, רגע לפני שהקורבן נכנס אל המלכודת הורודה, עם כפתורי יניקה-מציצה רעבתניים שלופים בוורוד פסטלי, כמו שרואים בערוץ 8. אלימות תת-מימית שגרתית מצולמת באופן מסוגנן, מוגשת באופן תרבותי, אבל אלה היו דגדגנים. בוודאות.

חשבתי שאני חייבת להפסיק להביא את העבודה הביתה. מה פתאום אתה מטיל את זה עליי? התקוממתי. המנהל לא הקשיב לי ושלח אותי להכין למוזיאון תערוכה בנושא אוננות. אני אשה לבד, לא מאוננת אף פעם, לא צרכנית מי יודע מה של סקס בגילי, חמישים פלוס פלוס סטטוס משפחתי גרושה, סקס הוא משהו שאני לרוב מדחיקה, כמו תסרוקות אבו-עגילה או אכילה של גלידות שמנת. טוב, לא ממש. גלידות שמנת אני עוד אוכלת לפעמים.

אז בחלום של אתמול בלילה, כמו במקרן שקופיות פרימיטיבי, נעלמה התמונה הוורודה ההיא, ובמקומה הופיעה סלסלת קש גדולה, כזאת של אריזת שי לחגים או של סלינו על כתפינו, והסלסלה הזאת היתה מלאה קונדומים משומשים, זרוקים זה על גבי זה. אי סדר כאוטי, ערימות לטקס מסמורטט ומעוך, קצת דביק. כנראה עוד לא נרגעתי מהקטלוג ששלח לי היפני הזה, מאונן כפייתי, שאוסף את הזירמה שלו אל תוך מכלי פלסטיק קטנים, אחרי שהיא מתייבשת הוא ממולל מהחומר הלבן מיניאטורות של סמוראים. עד שלא ראיתי לא האמנתי. אני צריכה לזכור לקנות כפפות גומי בבית מרקחת. ויש גם את פטר שטיבל האוסטרי, שצילם סדרת תקריבים של פליטת הזרע שלו על רקע דגלים של קבוצות כדורגל אירופיות, אסתטיקה של מדורי ספורט, העבודה מזכירה לי כתמי רורשאך, אין גבול לדוקומנטציה הנרקיסיסטית האובססיבית כנראה. אצלנו קוראים לזה אמנות.

שוב התחלפה תמונת החלום, הקונדומים נעלמו, הסלסלה נשארה, שוב שי לחג, שוב סלינו על כתפינו, הסלסלה התמלאה ערימות איברי מין גבריים, מונחים אחד על השני באי סדר, ערימות של בשר גברי מדולדל, הומאז' ריאליסטי לתשוקות מסורסות, בקצר, בארוך, בעבה, בקיסמי, כאלה עם נטייה קלה לשמאל, אחרים נוטים לימין, גוון ורדרד, גוון שחום, חלק, שעיר, מתורבת, פראי, אני מתחילה לצחקק, אף פעם לא ראיתי ערימה כל כך גדולה, ופתאום כבר לא צילום סטילס, כי האיברים מתחילים לזוז, וידאו ארט, זזים קצת במין ויברציה עצבנית משונה, דוחפים אחד את השני, מנסים לעלות למעלה לקחת אוויר, ניכר גועל נפש ברור ממגע איבר באיבר.

מה מגביל את החלומות שלנו? אולי רק הדמיון, תת מודע משוחרר שועט בפראות של עדר אנטילופות בסוואנה, עוד פעם דימויי ערוץ 8, המיניות שלי ממש לא אנטילופות, הרבה יותר עדר ג'מוסים משועמם באגם החולה. למה אני לא מתפתה לבחור אחד מהאיברים האלה? בתוך הערימה הרוחשת הזאת בטח אמצא אחד לטעמי. כל שאני צריכה הוא לשלוח יד עטופה כפפת גומי פנימה, לחטט כמו באיזה בזאר עד שאמצא אחד לשביעות רצוני. הייתי שולפת אותו מהערימה, והוא היה רוטט לי ביד מרוב התרגשות, עצבני, מתוח, ותכף הייתי מקשטת אותו בסרט אדום, נייר צלופן, איזה מותק של זין מחמד, והנה כבר עלילה, וגיבורים, ובטח הייתי מתפתה לקרוא לו בשם חיבה, ככה אנחנו נקשרים יותר, דרך כינויי חיבה מטופשים, משהו כמו שמופי או גדליה או כל שם אחר מעורר אמפתיה. בהתחלה הוא בטח היה שבע רצון ומחייך, נח בחיקי שקט ומגרגר, מבסוט מעצמו ומהעולם, אחר כך הוא היה מתחיל לזוז באי נחת, היה בא אליי בדרישות, אחר כך היינו מתחילים לריב, בהתחלה היינו מקפידים להתפייס לפי כל כללי הפיוס, אחר כך היינו מפתחים אדישות כרונית זו לזה, עד שיום אחד, תוך כדי ניקוי הבית, כשאני מחזיקה ביד ימין את הצינור הארוך של שואב האבק ואוספת לתוכו קורי עכביש, הייתי נתקלת בו באיזו פינה לא מאווררת מספיק, מרימה אותו מהקצה כמו שתופסים עכבר מת בזנב וזורקת אותו חזרה לערימה הרוטטת בסלסלת הקש, ההיא שמזכירה שי לחג או סלינו על כתפינו.