"שלום, אני מדברת עם גלעד?", שאלה בחורה צעירה מעבר לקו. "כן", עניתי מהוסס. "רק רציתי לעדכן אותך שהמילואים שלך התבטלו". המחשבה הראשונה שעברה לי בראש לאחר שניתקתי היתה: עכשיו אני יכול ללכת להופעה של לו ריד בסינרמה. בהופעה נתקלתי בחצי מהקיבוץ שלי, ובהרבה שירים לא מוכרים. ריד עמד על הבמה, סיגריה תחובה במיתרי הגיטרה, שר שירים חדשים ושם עלינו זין. בהדרן הוא צ'יפר עם כמה שירים מוכרים. יותר מזה באמת שאי אפשר היה לבקש. הזורעים ברינה בדמעה יקצורו.
כקלישאת הרוק האולטימטיבית, לו ריד עשה זאת בדרך שלו. הדרך הזאת התבוססה בביבים של ניו יורק ובדכאון הקיומי של ברלין. ריד וחבריו לוולווט אנדרגראונד לא היו נערי פרחים. הם לא שרו על אהבה חופשית וסמים שמרחיבים את התודעה, אלא על סמים קשים, סאדו-מאזו, סטיות מיניות, זנות ומוות. בין לבין ריד גם הציג לנו את הצביעות של הבורגנות ושל הפוליטיקאים. הזמרת הגרמניה ניקו, ששרה עם הוולווט אנדרגראונד, הציעה להיות מראה לחברה. זה ודאי הפחיד את אמריקה של שנות ה-60, אבל עם השנים גם משך את המאזינים.
כמו יצירות ספרותיות אפלות, אי אפשר להישאר אדישים למוזיקה של ריד. במפתיע או שלא, הלהיטים הגדולים ביותר שלו הופיעו באלבום "Transformer" מ-1972, אלבום הסולו השני שלו. הכאסחיסט קצת מיתן את המוסיקה, אבל לא ויתר במלים. כך נוצרו שירים שנשמעים חביבים, אבל עוסקים בחומרים האפלים של נשמתו של ריד. "Walk on the Wild Side" עם פזמון ה"דו, דו, דו" שמכוון למין אוראלי, סמים וזנות; ל"Perfect Day" ייחסו פירושים רבים, בהם ההתמודדות של ריד עם התמכרותו להירואין ו"Satellite of Love" מתעסק בבגידה.
ריד היה דמות יוצאת דופן, ובהתאם עבד עם כמה מהדמויות יוצאות הדופן ביותר בתרבות המערבית של העשורים האחרונים. היו שם כמובן אנדי וורהול, וגם ניקו, ג'ון קייל, איגי פופ ודיוויד בואי. עצוב לגלות, אבל כעת קייל הוא השריד האחרון להרכב המקורי של הוולווט, אותה להקה שבריאן אינו אמר עליה שרק 30 אלף בני אדם קנו את אלבומה, אבל כל הקונים הקימו להקות משלהם. נדמה שמותו מסמל יותר מכל סוף עידן. כאשר היום ממציאים סוגים שונים של בובות פופ ששרות על אהבה, כולנו באמת קוצרים את מה שזרענו.