1963. לו ריד, יהודי מברוקלין שכבר ספג כמה מכות חשמל בשל נטייתו ההומוסקסואלית, מגיע למנהטן מבלי לדעת שבקרוב יתסיס את סצנת המוזיקה המקומית ויגדיר מחדש את הנון-קונפורמיסטיות. הוא משאיר מאחור חברת התקליטים חלודה, קורא לנער הפלא ג'ון קייל והופך לצלע האיתנה בלהקת הגלריות הרועשת של אנדי וורהול. למפגשי הווירדוז מצרף וורהול גם את ניקו, הפאם פאטל הגרמנייה - וכך מתחיל קרקס קראק עגמומי, שמתעצב לכדי "אלבום הבננה".
לו ריד הלך לעולמו. סיקור מיוחד
"I'll Be Your Mirror"
באותה תקופה, בוב דילן ושות' שרו למאסטרים של המלחמות, אחרים הפציצו בסולואים חנוקים בגיטרות, כולם עישנו חומרים שמחים וצעדו לאוטופיה שמעבר לקשת. ריד היה אחר הוא היה הגלולה המרה שאסור לקחת. בין כל המוות, הייסורים, הניכור והמציאות העגמומית, הוא גם כתב לניקו את אחד משירי האהבה הגדולים בתבל.
"Candy Says"
הכסף לא זרם, אבל ההירואין כן. האגדה התפוצצה כשקייל האוונגרדיסט נטש את הלהק הבזעם. השירים המכוסחים מwhite light/white heat, שינו צורה והפכו לקצת מתקתקים. ריד שידרג את כתיבתו והטראקים ירדו בתעלות האזניים בקלות יחסית. היצורים האפלים מהפקטורי של וורהול פתחו דלת למאזינים מזן אחר ולמחתרת התווספה דלת כניסה ראשית.
"Cool It Down"
בתחילת הסבנטיז, ריד התהלך בעולם לבדו. הוא הסתכסך עם הולווט אנדרגראונד, וכך קרה שמי שהוביל את חגיגות הפסיכוזה של וורהול, הופך ללוזר של החבורה. אלא שעכשיו, בלי שום הפרעות או התחשבות בהברקות של האחרים, הוא יכל לכתוב על הזונות, הסמים, ליפול בכמה שירי סרק ועדיין לא להתאבד.
"Love Makes You Feel"
בתסריט הזה, למרבה הפלא ולמרות הדיכאון שממשיך לשלוט ביצירה של ריד, אין סוף מר. למעשה, הסוף עוד רחוק. ריד עוד לא הגיע לקץ כוחותיו למרות השבריריות המורבידית. אלבומי הסולו הגיעו בזה אחר זה, כשבפיו עוד יריקות זועמות ומופנמות, וסיפורי אהבה ברלינאים.
"A Walk on the Wild Side"
בסבנטיז הבננה רחוקה מתמיד וריד כבר משופשף ויודע באילו סמטאות לפנות - ומאילו להימנע. הוא פגש לראשונה את דיוויד בואי והם החליטו לחבור לשיתוף פעולה היסטורי. כשזה משמש קטליזטור לזה, קברניטי הגלאם רוק שיחררו את "Transformer" הניו יורקי והמפויח שפיזר את הערפל במושג "אגדה" בכל הקשור לריד כמוזיקאי עצמאי.
"Sad Song"
ריד הפך לכוכב ענק ונאלץ להתרגל לטייטל הבעייתי, שלא התיישב בד בבד עם המשורר המיוסר שתאב לחשוף את האמת המכוערת והמפלצתית. ב-73 הוא נבר בעוולות האנושות, שכללו בין היתר גילוי עריות, אלימות, תאוות בצע ועוני ואיתגר את המאזין הפרובנציאלי עם "Berlin" הדכאוני. למרות הכישלון המסחרי, ריד חזר למקום שבו, כפי הנראה, רצה להישאר כל חייו.
"Hello It's Me"
לקראת הניינטיז ובמהלכן, ריד שוב התעסק בתפוח הגדול והגיש אותו חתוך במסור - כשהפעם נשמעה המיית מחאה. הוא זז בין הרחובות הסואנים של העיר, העביר מסרים לבעלי ההון והשליטים, חיטט בפגעי המערכת וירד לביבים.
כשוורהול הולך לעולמו כתוצאה מניתוח בכיס המרה, ריד וקייל מצאו את עצמם שוב באולפן הקלטות, נפרדים מאמן הפופ-ארט שהעניק להם את ההזדמנות להופיע בכמה מהבמות המפופקות ביותר של המאה ה-20 והפך את מחתרת הקטיפה לאחת החשובות שבאזורים התת קרקעיים.
"Perfect Day"
הכיבוש האמיתי קרה בשנות ה-90, כש"Perfect Day", אותו שיר שנכתב ב-72 הופק על ידי בואי, הצליח לזלוג לפסקולים ("טריינספוטינג") ולדיסקמנים של כל חובבי המוזיקה. היום, הפריקים אוספים את ריד בווינילים, נערות מדוכדכות מזמזות את הלהיט וגם אלו שלא הצליחו לשרוד את הטראקים השורטים של ריד או הווולווט לא יכולים להפנות גב לכינורות ב"אתה הולך לקצור בדיוק את מה שזרעת".