פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "Reflektor" של ארקייד פייר: אלבום לרחבה ולא לנשמה

      באלבום החדש והמצופה "Reflektor", ארקייד פייר לקחו את ג'יימס מרפי לעמדת המפיק והתוצאה היתה ברורה מראש - הריגושים מחושבים והשירים מעיפים את הישבן אבל לא חודרים ללב

      "האם אתה אוהב מוזיקת רוקנרול? כי אני לא יודע אם אני אוהב"

      (ארקייד פייר, "Normal Person")

      האם זה מקרה ששמן של שתי הלהקות הכי משמעותיות שהצטרפו לחיינו בעשר השנים האחרונות מתחיל ב"ארק"? התשובה היא כן כמובן, אבל ההשוואה היא יותר ממתבקשת. בתקופה שבה למשמעות אין הרבה משמעות והטכנולוגיה הכחידה את המסתורין הכה נחוץ לבניית מיתולוגיות רוקנ'רול חדשות (אלא אם כן אתה מת צעיר, הכלל הזה עדיין - נכון לעכשיו - קיים), גם ארקטיק מאנקיז וגם ארקייד פייר הצליחו לכופף במעט את החוקים וליצור סביבן הילה של משקל סגולי אמיתי, של מוזיקה שעושה הבדל. הלהקה של אלכס טרנר כבר הוכיחה שהיא לא מפחדת לרדת מהכביש הראשי שעליו דהרה כל הדרך להצלחה ולחתוך לדרכים צדדיות כדי לחפש כיוונים חדשים ומאתגרים, מהלך שהתגלה כמוצלח, ועכשיו הגיע תורה של ארקייד פייר - להקה גדולה בהרבה מארקטיק מאנקיז מבחינה עולמית - לערבב את הקלפים. סליחה, צריך לדייק - לשרוף אותם ולעבור לשחק רולטה.

      ארקייד פייר (יח"צ , Korey Richey)
      ארקייד פייר (צילום: Korey Richey, יח"צ)

      "Reflektor" הוא אלבום של להקה שהתאהבה בדימוי שלה כלהקה "חשובה", והחליטה להוציא אלבום שידברו עליו כעל "חשוב" ו"פורץ דרך". זו המטרה. האמצעי הראשון להשגתה - ההמצאה המיושנת והקלישאתית "אלבום קונספט כפול". אלא שמעטים הם אלבומי הקונספט המוצלחים, ועוד יותר מעטים אלבומי הקונספט הכפולים המוצלחים. מה לעשות, אלה החיים. קשה לסחוב 75 דקות באותו הקצב ובאותה הרמה. קשה עוד יותר לעשות את זה כשהקונספט שבחרת מבוסס על סיפור האהבה הטראגי של אורפאוס ואורידיקה. מדובר בסיפור יפה כלשעצמו, אבל זה לא רעיון כל כך מוצלח לכבול את עצמך אליו, כי אז אתה מוצא את עצמך מתפתל בשביל לכתוב שירים שמרפררים לדמויות מהמיתולוגיה היוונית. בשביל זה לא חייבים את ארקייד פייר, אפשר ללכת לצפות ב"תור: העולם האפל".

      האמצעי השני ההכרחי כדי לדגמן חשיבות: זניחת הקו המוזיקלי שהביאך עד הלום לטובת התנסויות חדשות. לטובת מימוש הצעד הזה הנחיתו ארקייד פייר בכיסא המפיק את ג'יימס מרפי, איש אל-סי-די סאונדסיסטם, שהצטרף למפיק הקבוע שלהם, מרקוס דראבס. גם מרפי הוא דמות מאד משמעותית במוזיקה בעשור האחרון, וכמפיק הוא בדרך הבטוחה להיות הריק רובין החדש. אבל מרפי מביא איתו אג'נדה ברורה, אלקטרונית, יותר עם הפנים לרחבה, ועל אף ששורשיו הPאנקיים גלויים לאוזן, לבחירה בו כמפיק יש מחיר. כמובן שארקייד פייר רצו לשלם את בדיוק את המחיר הזה, וזה בסדר, אבל מעניין מי מהצדדים החליט ששירים באורך ממוצע של שש דקות הם רעיון טוב. מישהו כבר כתב שהרבה מהקטעים כאן הם בעצם גרסאות ה-12 אינץ' הארוכות של השירים המקוריים, כפי שהיה מקובל באייטיז, עשור שמבעבע מתחת לפני השטח באלבום הזה.

      כך שהשילוב של מרפי והשאיפה להתנסות - פלוס ביקור בהאיטי השסועה אך השמחה שערכו ווין באטלר ואשתו רג'ין שסיין, הצמד שעומד בראש הלהקה הלא קטנה הזאת, ושלדבריהם הפך להם את הראש ופקח את עיניהם - מובילים בגדול לזניחה של ארקייד פייר כפי שהכרנו אותה, זאת שהצטרפה לחיינו ב-2004 עם אלבומה הראשון "Funeral". כבר אז, מהרגע הראשון, היה ברור שיש כאן משהו מיוחד. ארקייד פייר ניתצה את השבלונה עם רוקנ'רול אינטליגנטי שנשמע חדש ומרענן, כזה שמצד אחד הבין את הכוח שבלדבר גם למי שרוצה את המוזיקה שלו אינדית ומתוחכמת, וגם למי שרוצה דרמה, המנונים וקתרזיס שיעיפו לו את הלב לשמיים. וכפי שהוכח בשני האלבומים שהגיעו בהמשך -"Neon Bible" ו"The Suburbs" המושלם - להעיף את הלב לשמיים זה מקצוע שלארקייד פייר יש בו פרופסורה.

      אלא ש"Reflektor", להוציא קטעים בודדים, מוותר על הלב, והולך בעיקר על הרגליים והעכוז. בהתחשב במי שהביאו אותו עד הלום, הוא לא ממש יכול היה אחרת. למרבה הצער, הוא לא מוותר על הלב רק מוזיקלית, אלא גם טקסטואלית, ובעוד שמילים שמספרות לך משהו על החיים שלך תמיד היו חלק בלתי נפרד מארקייד פייר, כאן באטלר מידרדר לא פעם לטקסטים פשטניים ומטאפורות אוניברסליות שטוחות. הוא אמנם אף פעם לא היה ספרינגסטין, אבל בהחלט כן יוצר שמבין היטב את נפש האדם ובעיקר את מאבקיה המודרניים, בין אם בהיותה כלואה בעיר מנוכרת או בפרבריה האבודים.

      למזלה של ארקייד פייר, הקצב הוא רקדן, ובסוף הוא יתפוס אותך, ואתה תרקוד גם אם עצוב, בטח כשאתה מרים הפקה מושלמת ודואג לכך שבין ההתקשקשויות וההתפזרויות יהיו כמה קטעים נפלאים שהכל מתחבר ומתפוצץ בהם - לב, רגליים ומה שביניהם. אם מוותרים על תובנות עמוקות וסולחים לטרחנות ולחפירות על אורפיאוס, ואם מכבדים את החוויה באוזניות שנועדו באמת לשמיעת מוזיקה, "Reflektor" הוא בחלקו חגיגה סוחפת שקשה להישאר אדישים אליה, ובעיקר שקשה שלא להתנועע לצליליה. לפעמים הוא עושה חשק אדיר לרקוד כל הלילה ולהיות אחרון על הרחבה בבוקר. יש בו הכל מהכל ויותר מדי: אייטיז ורוק ו-Pאנק וניו ווייב ורגאיי ומוטאון ופופ, וצונאמי של השפעות שדורשות ניים דרופינג שאוותר עליו, ובעיקר גרוב שמפמפם ומפמפם. אם ארקייד פייר היו משחררים מהמגלומניה, מקבלים החלטות נבונות יותר כמו לדעת מתי לסיים שיר ולא ברגע הנכון, מגרזנים את לעיסות הראש המתחכמות והולכים על אלבום "רגיל", היה להם ביד את אלבום השנה. קשה שלא להיסחף עם שיר הנושא ועם "Normal Person" ועם "Here Comes the Night" ועם "It's Never Over (Hey Orpheus)" ועם "Porno" ובעיקר עם ההיילייט של האלבום מבחינתי, "Afterlife", שהוא גם הכי ארקייד פייר אולד סקול כאן. אבל הם לא עשו את זה. היצירה השאפתנית הזאת קצת משקרת, ומהאזנה להאזנה מתבררת האמת: זה אולי נוצץ, אבל לא זהב, והאירוניה היא שבסופו של דבר שם האלבום והמילים של שיר הנושא מספרים את הסיפור כולו: מדובר בבבואה של בבואה.

      מעניין יהיה לראות איך האלבום הזה ישתלב בהופעות של הלהקה. מעניין מה הוא יעשה למעמדה ולהשוואות המעייפות ליו-2 בכלל וליו-2 של "אכטונג בייבי" בפרט. מה שבטוח הוא שלמרות היומרנות של "Reflektor", סופה של ארקייד פייר לא יהיה כמובן כמו זה של איקרוס. היא כבר נגעה בשמש ושרדה. אבל בפעם הבאה יהיה נחמד סתם לחזור לפרברים, עם כל הצער והכאב על אורפאוס ואורידיקה.

      לכל הטורים של מני אבירם