תחנות התרבות של יהונתן גפן: אמנים ושירים שהשפיעו על חייו

כמה אלבומים אנחנו באמת שומעים יותר מפעם אחת והאם יש עדיין כאלה שמקשיבים או מקליטים אלבומים?

קשה לבחור בין השירים שהשפיעו על כתיבתי ולפעמים גם ממש על חיי, ומתוכם בחרתי כמה שירים שצרבו את ההארד דיסק של הלב האקוסטי שלי.

ב-1960 יצא ישראלי במופע היחיד הראשון בארץ השרה בציבור שלנו, עם מונולוגים של פועל במה שמדבר על חיי היום יום בגובה שווה. בת דודתי יעל דיין קנתה לי את התקליט הזה "סתם יום של חול", וכשבנהלל שמעו את להקת הנח"ל ומקהלת הצבא האדום, בעיקר בחגי הכפר, הקשבתי לגבר הגדול הזה שהיה המורה הראשון שלי ונתן לי רישיון לדבר על ימי חול ועניינים אישיים שלא שייכים לציונות ולמלחמות. וקול הבס שלו הדהד בראשי כשהתחלתי להופיע על הבמה בצוותא ולדבר אל אחי בני האדם.

אל ז'אק ברל התוודעתי בערב של שיריו במועדון התיאטרון בהפקתו האבהית של יענקלה אגמון. השאנסונים של הטרובדור הבלגי הזה ובעיקר השירים החברתיים האמיצים שלו הרטיטו אותי, ממש כמו הפרפורמינג המיוזע שלו. אני תרגמתי לערב הזה שיר שנקרא "השור", שאני ממש לא יודע אם נשמר באיזה מקום. השיר הזה מספר על קורידה, עם כל הגבירות עם המניפות שמריעות לטרובדור ששוחט את החיה, אבל "השור הצונח מביט אלינו וסולח כי הוא יודע מה שאנחנו עשינו בהירושימה , בויאטנם..." ואני הוספתי כמובן גם את "בקיביה, בדיר יאסין ..." השיר הזה הבהיר לי יותר מכל שההיסטוריה תמיד נכתבת על ידי המנצחים ומשוררים אמורים לספר על המפסידים.

בתחילת שנות השבעים נפגשתי בניו יורק עם החבר של אלמנתו הבלונדית של ברוס, שהוא קרא לה "Honey", והוא נתן לי תקליט של הופעה חיה של המשורר הסטיריקן שלימד אותי שסאטירה אמיתית זה לחטט שוב ושוב בשן הכואבת ולא בשיניים הבריאות. האמירות החברתיות הנשכניות שלו והאומץ שלו להשתמש בכל המילים ("אין מילים גסות, יש רק אנשים גסים") היו לי כנחמה וכמודל בכל ההופעות שלי, ואפשר לומר ש"מורשת לני" חקוקה בליבי אפילו יותר מ"ממורשת רבין".

באוניברסיטת ברקלי בבוסטון, בתחילת שנות ה-2000, השתתפתי בכיתת אמן של רנדי ניומן שלא צריך יותר מפסנתר ושירים שהוא שר לא בגלל שהוא רוצה משהו אלא בגלל שיש לו משהו להגיד. והייתי מספיק חוצפן לספר לו איך בגיל עשרים ושתיים לילות שלמים רבצתי בדירה של אלונה ואריק אינשטיין, כשהייתי בן 20 ומשהו, ואריק הפגיש אותי עם התקליטים הראשונים של ניומן שעד היום מתנגנים אצלי בכל רגע של מחסום כתיבה. הטקסטים של ניומן, ששניים מהם גם תרגמתי ואריק שר, לימדו את אינשטיין לכתוב בעצמו שירים טובים, בלשון ניומנית ודיבורית. רק קצת חבל שאריק לא קיבל ממנו גם את האומץ הפוליטי והחברתי שלו, והוא העדיף להישאר בבית ואם הוא כבר יצא מהבית הוא ישר התיישב על הגדר.

את המשוררת מיטשל שמעתי לראשונה בהופעה סודית במלון צ'לסי המיתולוגי בסוף שנות ה-70. שירי הגעגועים של הזמרת הקנדית הזאת, שלא צריכה יותר מפסנתר, קול של זמיר וכנות, מפעימים אותי עד היום. הבלדות הנשיות שלה שנכתבו הרבה לפני שהמציאו מילים כמו "העצמה נשית" ו'תקרת הזכוכית" , סללו דרך לזמרות אחרות שהקליטו שירים על מצוקה ומרחקים, אהבה נכזבת ועצב קיומי.

גם אם הוא לא היה בן שלי עדיין הייתי חושב שאביב הוא הזמר של הדור שלו, ואין עוד אחד כמוהו שמדייק במילים, חרוץ וסקרן ונדיב, ומושלם בהרמוניות שלו.

השיר שלו שהכי השפיע עלי היה כמובן "עכשיו מעונן." שבו נחשפה דמותי האמיתית כ"האיש המוזר והשיכור שקוראים לו אבי" השיר תפס יפה ברדיו, ופתאום כולם הסתכלו עלי ברחוב ואמרו: "הנה, זה האיש המוזר והשיכור. זה בהחלט הוא". השיר הזה ממש השפיע על חיי. הפסקתי להופיע לכמה שנים, נתתי לבן שלי את כל הבמה, נסעתי ללונדון בתור כתב מעריב וחיכיתי שנה בסבלנות לרגע שבו השיר הזה יפסיק להשפיע עלי.

כי כאן בלונדון כל הזמן מעונן.

יהונתן גפן יופיע במופע "האיחוד" בצוותא תל אביב ב-20.11 בשעה 21:00 , אולם לולה. כמו כן ישתתף ב-9.11 במרכז סוזן דלל במופע "איך שיר נולד" לצד יונתן ארצי, ורד פיקר וסיון טלמור.

ואיזה שיר של יהונתן גפן הוא האהוב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק