פליימוביל 10: כוכבת הפופ המרדנית שהוציאה אלבום מושלם

סקיי פררה היתה אמורה להיות נערת פופ מתקתקה, אבל מרדה והקליטה אלבום נועז ויפהפה, וגם: קאט קופי ממחזרים בכיף, יוטיוב עובדים עליכם בעיניים וג'סטין ביבר משחרר שיר נסבל

אמרי מרמור

Cut Copy – Free Your Mind

אולי זה הצורך הבלתי פוסק בשיפוט מהיר של כמויות אדירות של מוזיקה חדשה וזמינה, אבל התפתחות מוזיקלית הפכה למדד עליון לאיכות. אנחנו מחפשים נרטיב ברור – זה אלבום הפרידה וזה האלבום הניסיוני וזה אלבום החזרה לשורשים. אם אמן מזהה בדיוק מה הוא עושה הכי טוב ופשוט ממשיך לעשות את זה, אנחנו מושכים כתפיים ועוברים הלאה כי כבר יש לנו אחד שנשמע ככה, תודה. "עוד מאותו הדבר" הוא תיאור סביר גם עבור האלבומים של קאט קופי. כן, אפשר להגיד שעם השנים הם הפכו לגרוביים יותר, זנחו את הגיטרות והקדישו את עצמם באופן מלא יותר לדאנס, אבל בגדול קאט קופי עושים יופי של דאנס חיובי ומלא כבוד למקורות כבר ארבעה אלבומים ברצף וזה בסדר גמור. הזווית של "Free Your Mind" החדש שלהם היא איזו מחווה כפולה לקיץ האהבה של שנות ה-60 ולזה של סוף שנות ה-80 במנצ'סטר. אפשר למצוא בו קצת ניחוחות סיקסטיז (יותר במילים הפשוטות-עד-פשטניות מאשר בפסיכדליה של ממש) אבל בגדול ההשפעה המורגשת כאן היא זו המדצ'סטרית, וגם היא לא ממש חדשה עבור הלהקה הזאת.

עוד בוואלה! NEWS

הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

לכתבה המלאה
מה רע בעוד מאותו הדבר? קאט קופי (צילום: יח"צ)

העיקר הוא ש"Free Your Mind" שומר על הרמה הגבוהה של קאט קופי. שיר הנושא מצוין, וכמוהו גם "We Are Explorers" ההימנוני, "Take Me Higher" שזועק "Screamadelica" בכל הדרכים הנכונות ו"Meet Me In a House Love" שנותן קפיצה מהנה לאיביזה. אם גם ככה הקיץ מסרב להיגמר אפילו בתחילת נובמבר, אפשר לפחות להיפרד ממנו בכיף עם עוד מאותו הדבר המהנה הזה שקאט קופי לא מתכוונים להפסיק לעשות.

את האלבום כולו אפשר לשמוע כאן:

Sky Ferreira – Night Time, My Time

image

בגיל 21 סקיי פררה מציינת שש שנים על תקן הדבר הבא. היא הוחתמה על חוזה של מיליון דולר בחברת תקליטים גדולה כבר בגיל 15 אחרי שמשכה תשומת לב במייספייס (זוכרים איך פעם היו מגלים אנשים במייספייס? מישהו?) ויועדה להיארז ככוכבת פופ מן השורה. מכאן והלאה התחיל מאבק של שנים בין נערה מרדנית עם טעם מעניין שמסרבת להקשיב לבעלי ניסיון לבין מנהלים שמנסים נואשות לכוון אותה לאפיקים אמנותיים רווחיים יותר. אפשר לשמוע את ניסיונות הפשרה והחיפוש בסינגלים המוקדמים שלה שמזגזגים בין אלקטרו לפולק עגמומי וחזרה לפופ. בזכות ההצלחה המפתיעה של "Everything Is Embarrassing", הסינגל המצוין שלה משנה שעברה שגם אותו הדליפה לאחר שחברת התקליטים שלה סירבה לשחררו, נראה שמישהו החליט סוף סוף לאפשר לפררה לעשות את אלבום הבכורה שהיא רוצה לעשות. "Night Time, My Time" הוא אלבום פופ מרתק – אוסף של שירי פופ כנים ומתוסכלים עם סאונד משונן ומלוכלך הרבה מהצפוי. הנערה שניסו להפוך במשך שנים לקייטי פרי הוציאה כאן אלבום שלם של ניו וייב, אינדסטריאל, גראנג' וקראוט רוק שמפוצץ במלודיות פופ גדולות וזה אמיץ ונפלא.

"Night Time, My Time" הוא גם אלבום מגובש באופן מפתיע. פררה שזכתה עם השנים לתדמית של נערה אבודה ומבולבלת (מעצר, סמים, חוסר כיוון סגנוני, אלבום בכורה שמתעכב במשך שנים) מישירה מבט אל הקהל ונותנת סוף סוף לקול שלה להישמע. ב"I Blame Myself", כנראה השיר הטוב באלבום, היא שרה בביטחון "אני מאשימה את עצמי במוניטין שלי" תוך שהיא מבהירה שאף אחד לא באמת יודע איך זה מרגיש להיות הבחורה שבמשך שש שנים רק שומעת שהיא לא טובה מספיק. פררה כבר לא תהיה כוכבת הפופ הגדולה שיכלה להרשות לעצמה להפוך. במקום זה היא האמנית שרצתה להיות, ולפי הבכורה המצוינת שלה אלה חדשות טובות הרבה יותר.

פרסי יוטיוב

ביום ראשון יחנך ה-YouTube Music Awards, טקס פרסי המוזיקה החדש של יוטיוב, שעד לאחרונה נשמע כמו מכת נגד מוצלחת לניוון המנופח של פרסי ה-VMA . ספייק ג'ונז מביים, ג'ייסון שוורצמן ורג'י וואטס מנחים, ארקייד פייר, טיילר דה קריאייטור, ארל סווטשירט וMIA מופיעים (בין השאר) וצפויים ליצור קליפים בטייק אחד במהלך הטקס. נשמע בדיוק כמו זריקת האנרגיה היצירתית שכל הקונספט הזה של טקסי פרסים זקוק לה. ואז פורסמו המועמדים. בין המועמדים לקליפ השנה אפשר למצוא את ג'סטין ביבר, מיילי סיירוס (טוב, די בצדק), וואן דיירקשן, סלינה גומז ודמי לובטו. "אמן השנה" של יוטיוב, לעומת זאת (סחטיין על ביטול החלוקה האידיוטית המסורתית לזמר וזמרת), עלול להיות ריהאנה. או טיילור סוויפט. או קייטי פרי. או וואן דיירקשן. או ג'סטין ביבר. הפיצול המוזר הזה בין המסגרת המסקרנת לבין המחסור במועמדים מעניינים הוביל ללא מעט ביקורת, בין השאר מטיילר דה קריאייטור (שכאמור צפוי להופיע בטקס) ומפליינג לוטוס שקבע כי "פרסי יוטיוב לא מתעניינים בחדשנות".

דווקא האתר שדרכו אמני נישה מוצאים הצלחה וקהל מחלק פרסים לאמנים שלא ממש זקוקים לו ושמקומם הטבעי בטקס הפרסים הטלוויזיוני שמעבר לכביש, והסיבה לכך היא אחת – שיטת הבחירה. המועמדים האלה נבחרו בשיטת הברירה הטבעית. אלה עם מספרי הצפיות, כמויות התגובות והשיתופים הגבוהים ביותר זוכים למועמדות. אז בסופו של דבר גם טקס הפרסים החדש של יוטיוב הוא סתם תחרות פופולריות ללא דעה או כיוון. כביכול אין בזה כל רע, העם בחר וכו', אבל אין בזה גם כל צורך. הפרס על כמות הצפיות הגבוהה ביותר ביוטיוב הוא כמות הצפיות הגבוהה ביותר ביוטיוב. בשביל זה לא צריך לחלק פרסים. טקס כזה יכול לקבל משמעות או יוקרה רק אם הוא מצליח להאיר אמנים שיצרו משהו ייחודי, משהו שנשאר מקורי אפילו בתוך אוקיינוס הווידאו האינסופי של האתר הזה. בסופו של דבר יוטיוב רוצים בעיקר לקשר את המותג שלהם למוזיקה לקראת השקת שירות המוזיקה בתשלום שלהם ולא יותר, אבל אם הם רוצים שהטקס יהפוך למוסד של ממש הם צריכים לנסות לקבוע סדר יום תרבותי משלהם. במקום זה המעריצות של ביבר יקליקו עבורו במרץ עד שיקבל עוד איזה פסלון דקורטיבי. זה בסדר גמור ובאמת שיתחדש אבל במקרה הזה – למי אכפת?

בית דין גבוה לפופ: Justin Bieber – Recovery

ואם כבר בביבר עסקינן – בשבועות האחרונים ג'סטין משחרר בכל יום שני שיר חדש ("Music Mondays" בדומה ל-"G.O.O.D Friday" של קניה ווסט) לקראת יציאת סרט ההופעה "Believe 3D" ובהמשך גם אלבום חדש. האחרון בהם הוא "Recovery" והוא לגמרי בסדר. השיר מבוסס על סימפול גיטרה מ"Fill Me In" של קרייג דיוויד ובכלל כל השיר נשמע מאוד קרייג דיוויד – מין אר אנ' בי ניינטיז חלקלק ואוורירי. הקול של ביבר לא הפך פתאום לאיזה כלי יוצא דופן, אבל הוא שולט בו היטב. השיר הזה לא נשמע כמו סינגל פופ מפוצץ – יותר כמו דמו – אבל דווקא קנה המידה הקטן יותר מחמיא לביבר. ב"Recovery" הוא נשמע כמו עוד נער שמעלה שירי פרידה ליוטיוב ומחכה שיגלו אותו. עדיף ככה.

גזר הדין : "נחמד" זה צעד קדימה מ"בא לי לתקוע מזלג באוזן".

קליפ השבוע – Kyary Pamyu Pamyu – Mottai Nightland

לנסיכת ה-JPOP קיירי פמיו פמיו יש סינגל חדש שכולו פופ קריפי על ספידים מארץ הפלאות והקליפ שלו מדהים. למה היא רוקדת עם הירח? למה הכובע שלה מדבר? למה יוצאות לה בועות מהאף כשהיא ישנה? למה הרקדנים שלה הם בובות בחליפה עם ראשי גולגולת? למה פתאום יש להם גוף של דוגמניות בביקיני? היא הפכה עכשיו לפודל? זה מסור חשמלי ורוד ענק שם מאחורה? למה יש לאיש הזה ראש קאפקייק? למה יש כלב ענקי שמסתכל עליה כותבת במכונת כתיבה? מה קורה פה? איפה אני? אמא?

וואו.

ארבע בשורה

Botany feat. Father John Misty – Laughtrack

השיר הזה לא נכנס לאלבום הבכורה של Botany שיצא השבוע, אבל הוא טוב מכדי מלהיזרק במגירה. Father John Misty נסחף בנהר של סאונד.

Bille Joe Armstrong and Norah Jones – Long Time Gone

בילי ג'ו ארמסטרונג (הסולן של גרין דיי) ונורה ג'ונס מוציאים ביחד אלבום קאברים ל-Everly Brothers וזה הרבה פחות מוזר משזה נשמע. לא בטוח שיש צורך בקאברים שקרובים עד כדי כך למקור, אבל לפחות יש כאן אהבה אמיתית לשירים האלה.

MIA – Y.A.L.A

כנראה שהאלבום הרביעי של MIA יהיה פחות או יותר מה שקיווינו לקבל מהשלישי. יאללה.

Vaadat Charigim – Odisea

"העולם אבד מזמן" של ועדת חריגים עושה שוגייז בעברית כל כך טוב שהם כבר זכו לאזכורים מחמיאים בפיצ'פורק ו-SPIN בדילוג קליל מעל מגבלות השפה. אם עוד לא שמעתם את האלבום הזה, זה הזמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully