"מוריסי: האוטוביוגרפיה": את האור שלא כבה תחפשו במקום אחר

דבר אחד בטוח: בקרב נגד המלוכה, מוריסי ניצח. בתחילת הקריירה שלו, בשנות השמונים, הוא היה בעמדת נחיתות מובהקת לעומת הסדר הישן, אבל כעת מאזן הכוחות התהפך לגמרי: בקיץ האחרון, כשבא אל העולם תינוק מלכותי, כמעט לאף בריטי לא היה אכפת מזה. מאוחר יותר הגיע סרט על הנסיכה דיאנה, וגם זה לא הזיז לאיש. מרבית הנתינים מעדיפים כרגע לתצפת על ברווזים בהייד פארק מאשר ללכת עוד כמה קילומטרים לארמון בקינגהם הסמוך, ואם מישהו מיושביו המשמימים היה מפרסם ספר, קוראים מעטים היו עומדים בתור כדי לעלעל במוצא פיו.

לעומת זאת, עת התפרסמה לפני שבועיים האוטוביוגרפיה הראשונה והטרייה של מוריסי בסדרת הקלאסיקות המכובדת של פינגווין, הדבר כן נתפס כאירוע לאומי. הוא עשה כותרות הראשיות בעיתונים, השתלט על חלונות הראווה בחנויות, עורר שיח סוער באמת בתקשורת וברשתות החברתיות וכמובן הסתכם גם במכירות יפות. כל זה כיאה לספר ראשון מסוגו של מי שנבחר לא מכבר בסקר מקיף לתפוס את הסגנות ברשימת האייקונים הבריטים הגדולים מכולם, לפני כל בני משפחת המלוכה וכל אמן אחר, ושני רק לריצ'רד אטנבורו.

המלכה, אם כך, אכן מתה – ויחי המלך החדש. אך צליחת האוטוביוגרפיה הזו (457 עמודים, בלי חלוקה לפרקים וכמעט בלי ריווחים) מלמדת כי, למרבה האכזבה, הוא עירום. למוריסי היתה כאן הזדמנות אדירה לנצל את כישרון הכתיבה הייחודי שלו, את הבמה שניתנה לו ואת התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים הנוחים מבחינתו שבהם פורסם הספר. אך בחירתו להתנער מכל סוג של עריכה ספרותית הובילה להדפסת משהו שמתיימר להיות התשובה הבריטית ל"בעקבות הזמן האבוד", אך מתגלה בעיקר כבזבוז זמן – כזה שבמקום להנציח את מעמדו של המוזיקאי הבריטי ואולי גם לגייס לו חסידים חדשים, יאתגר את מעריציו, ישניא אותו עוד יותר על מי שגם קודם לכן סלדו ממנו, ויותיר אדישים את כל מי שבאמצע.

בהציגו את סיפור חייו מינקותו, דרך הקמת הסמיתס ועד קריירת הסולו שלו שמתמשכת גם היום, מסתייע מוריסי במשחקי מילים על בסיס הפזמונים שכתב בעצמו. בהשראתו, אפשר לעשות זאת גם כן, ולומר שהספר הזה משול לאוטובוס קומותיים או למשאית של עשר טון שסטו מהמסלול וחוללו תאונה קולוסאלית.

בתחילת הדרך, מחברו דווקא משכיל לנווט היטב את ההגה. בהתאם לזאת, מוריסי מביא את הפואטיות שלו לידי שיא במאה חמישים העמודים הראשונים. אמנם, כבר בהם הוא חושף את הנטייה שלו לנצל את שפתו המסוגננת כדי לבזות ולהשפיל אנשים חלשים ממנו, שרבים מהם אף לא עמנו ואין להם את היכולת להגיב לו. עם זאת, הוא מספר על ילדותו והתבגרותו בכישרון תיאורי יוצא מן הכלל, שממש גורם לקורא להרגיש כאילו שהוא מריח את מנצ'סטר של שנות השבעים. מאיר עיניים גם להיחשף במלואו לעולם התרבותי העשיר של האמן, שמפגין בקיאות לא רק במוזיקה של התקופה אלא גם בקולנוע הבריטי, ולו בסרטים האזוטריים ביותר.

אך דווקא בנקודת מפנה מרתקת ומשמעותית בסדר הגודל של המפגש בצעירותו עם ג'וני מאר וייסוד הסמיתס, מתחילה האוטוביוגרפיה להידרדר במדרון תלול. מנקודה זו והלאה, קשה להאמין שהמסמך שלפנינו נכתב בידי אדם עטור תהילה וצלול דעת בן 54. הוא נדמה כתוצר של קשיש מריר, סניל וטרחן, שיורק יותר מאשר שהוא מדבר, וחמור מכך - לא שם לב כך שהוא חוזר ושוב שוב לאותה נקודה. החזרות הללו הן אחת החולשות העיקריות של הספר, ולכן חבל עוד יותר שלא בוצעה בו עבודת עריכה כלשהי.

לאלץ את הקוראים שלך לקרוא אותו משפט בווריאציות שונות תריסר פעם זה לא גחמה אקסצנטרית וחיננית וגם לא סגנון ספרותי – זה סתם זלזול בקהל. בשם שמים, אנחנו יודעים שאתה אומלל עכשיו, אבל כמה פעמים אפשר להגיד את זה? לעתים קרובות מזכיר מוריסי את גיבורת סרטו האחרון של וודי אלן, "יסמין הכחולה", וכמוה בונה לעצמו סיפור חיים שבו כולם אשמים מלבדו, ואז פשוט מספר אותו לעצמו שוב ושוב, בלי לבדוק אם הסובבים אותו עדיין מקשיבים לו או בכלל האזינו מלכתחילה.

נכון, גם את זה עושה מוריסי יפה – כשלעצמו, כל משפט כאן הוא כמו שירה. אבל השאלה היא לא רק איך אלא גם מה, והוא בוחר לנתב את כישרונו לתשפוכת בלתי נגמרת של שליליות נטולת חמלה וכפרה. אפשר היה לצפות אחרת מהאיש שזימר "כמה קל ללעוג/כמה קל לשנוא/צריך עוצמה בשביל להיות אדיב וחביב", אך האליל הבריטי אינו מסוגל לגלות את תעצומות הנפש הללו ומסרב לסלוח לכל מי שאי פעם הרע לו. אפילו כשמדובר באנשים הרבה פחות מצליחים, עשירים ומפורסמים ממנו, שהיו מוכרים כליה כדי להתחלף איתו ולו לרגע, הוא מתעקש לנצל את ההזדמנות כדי לסגור איתם חשבון בדרך הכי מרושעת שיש, וכמו בשיר אחר שלו, לתפקד על תקן הילד המציק שמשתחל לחגיגות של אחרים כדי לשיר להם יום הולדת לא שמח.

אך יש גם גרוע מכך. מה שבאמת מאכזב באוטוביוגרפיה הוא לגלות עד כמה מוריסי משתוקק לתארים ולכיבודים למיניהם. פעם אחר פעם, האיש שהתפרסם כששם את מרגרט תאצ'ר על הגיליוטינה והרג את המלכה, נחשף כמי שרק מחפש בעצמו כתר. הוא מלין שוב ושוב על כך שלא זכה בפרס כלשהו, על כך שאלבום שלו מכר כמה עותקים פחות ממה שהיה רוצה או על כך שאחד מלהיטיו נכנס למקום השני במצעד ולא לראשון. ניחא שבזמן אמת כל זה הפריע לו, אבל איך הוא לא מבין בדיעבד, שבפרספקטיבה היסטורית כל זה באמת לא משנה? גם היצ'קוק, צ'פלין וקובריק לא זכו באוסקרים, אז מה? מקומם בפנתיאון הרי מובטח באותיות של זהב, וכך גם מעמדו של מוריסי, אז למה להשחית כל כך הרבה עצים באמזונס בשביל להתרעם מחדש על זה כך שלפני עשרים שנה שדרן כלשהו דחק אותו מהפלייליסט?

מנקודת מבט אישית, היה מצער גם להגיע בסופו של דבר לחצי העמוד שמקדיש המוזיקאי להופעה הראשונה שלו בתל אביב, בקיץ 2008. זה היה ערב קסום ומיוחד למרבית הנוכחים, ובזמנו התחושה היתה שגם מוריסי מרגיש כך – אבל מתברר שלא. באופן טיפוסי לו, כל מה שהוא בוחר להביא אל הדפוס זו תיאוריה מלאת פרנויה באשר לתככים בהפקה שלכאורה התרחשו מאחורי גבו ועל חשבונו, ואף מילה על הקהל, אף מילה על המוזיקה.

מוריסי לא מציין זאת, אבל מי שהיה בהופעה הזו זוכר ודאי כי היא הסתיימה עם ביצוע נדיר ביותר של "There Is A Light". קשה גם לשכוח שהמוזיקאי הציג את השיר באומרו לקהל – "האור שלא כבה, זה אתם", ואולי זה המסר שצריך לזכור בעת דפדוף באוטוביוגרפיה הזו, כי אם המחבר שלה לא מבין, לא זוכר או לא סופר את המשמעות שלו למעריציו – ייתכן שאנחנו צריכים לעשות זאת בשבילו.

לכן, ארוכה ויומרנית ככל שתהיה, אולי זו אינה באמת האוטוביוגרפיה האולטימטיבית והדפניטיבית של מוריסי. זו האמיתית, בעצם, עדיין לא פורסמה - היא נכתבת מדי יום ועוד תיכתב בידי כל הסרטים שמצטטים אותו, כל המוזיקאים ושאר היוצרים שהושפעו ממנו, כל מי שיצאו מהארון או הפכו לצמחוניים בעקבותיו, כל מי שהעזו למרוד בהשראתו או סתם הרגישו קצת פחות בודדים הודות לו, כל מי שהתפללו לצליליו שהפעם, אולי הפעם, יקבלו את מה שהם רוצים, כל מי שהגיעו להופעה שלו וייחלו שאולי במקרה זה, הוא ישיר את השיר שהוא אף פעם לא שר, קיבלו את מבוקשם ולא ישכחו את האושר הזה בחיים. המורשת וההשפעה של מוריסי גדולות יותר מכל דברי ימים שאי פעם יכתוב ולמרבה השמחה, הן כבר לא בשליטתו. מעריציו שתרים אחר האור שלא כבה לא צריכים לחפש אותו אצלו, אלא בהם עצמם.