פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סוף סוף וגאס": סרט חביב ומנומנם לגיל הזהב

      רוברט דה נירו, מייקל דאגלס, מורגן פרימן וקווין קליין יוצאים לקרוע את העיר ב"סוף סוף וגאס", וכיאה לגילם חוזרים עם סרט חינני אך מפוהק – המקבילה הקולנועית לדיור מוגן

      "סוף סוף וגאס": סרט חביב ומנומנם לגיל הזהב

      התיאור המתבקש ל"סוף סוף וגאס" הוא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס – הגרסה הגריאטרית". זאת בטח היתה הדרך שבה הסרט תואר על ידי התסריטאי, הבמאי, האולפן, המפרסמים והצופים באמריקה. אבל אין טעם לספר את זה לצופי הסרט בארץ, כי לא בטוח שהם שמעו אי פעם על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס".

      הסרט הזה מיועד, איך לומר, לצופים בוגרים בנפשם ובגופם. ובארץ, כידוע, דווקא המבוגרים יותר מהווים את החלק הגדול של צופי הקולנוע – סרטים כמו "איש הפלדה" יכולים לבוא ולהיעלם מהר יותר מכדור אקדח, בזמן ש"מחוברים לחיים" מוקרן זה השבוע ה-372. לכן ייתכן בהחלט ש"סוף סוף וגאס" יביא כאן יותר צופים מש"בדרך לחתונה" והמשכיו הביאו אי פעם. אם לשפוט על פי הקרנה אחת במוצאי שבת האחרונה, הסרט אכן מילא מקצה לקצה אולם בצופים שרובם עברו כבר בהצלחה את משבר אמצע החיים. הופעת אורח קצרצרה של כוכב מוזיקלי עכשווי ענק עברה בשתיקה מוחלטת, כנראה משום שלאף אחד ‏באולם כולו לא היה מושג מי האיש הזה.‏

      סוף סוף וגאס (יח"צ)
      הקהל מבוגר כמו המשתתפים. "סוף סוף וגאס" (צילום: יח"צ)

      ארבעה חברים בלב ובנפש גדלו בברוקלין, התפרעו ועשו חיים. 60 שנה לאחר מכן הם עדיין חברים טובים, ורק נושאי השיחה שלהם התחלפו – מבנות ומכות לתרופות נגד צרבת ומי מחבריהם מת לאחרונה. רק אחד מבני החבורה נשאר רווק, עד שההכרה במותו המתקרב ‏משכנעת אותו להציע נישואין לבחירת ליבו, בחורה שהיתה יכולה להיות א. הבת שלו ו-ב. דוגמנית ‏בגדי ים. משום מה, היא מסכימה, והם מתכננים להינשא בווגאס – מה שמשאיר רק דבר אחד לעשות: ‏מסיבת רווקים. בילי קורא לכל החברים וביחד הם יוצאים לקרוע את העיר, כל עוד זה לא כולל שום ‏דבר נועז, בוטה או בלתי חוקי מדי. ‏

      ארבעת הזקנים חסרי המנוח הם רוברט דה נירו, מורגן פרימן, מייקל דאגלס וקווין קליין. נבחרת חלומות של כוכבים בפנסיה. יש משהו קצת עצוב בלקיחת חלק בחבורה שכזאת: נדמה שזה מגדיר את החברים בה כלשעברים. רוברט דה נירו כבר מזמן מתפרנס מלהיות השחקן שהיה פעם רוברט דה נירו: בדיוק כמו ב"פגוש את ההורים" או "החבר'ה הרעים", הוא עושה מין חיקויים ומחוות לעצמו. נדמה שגם מורגן פרימן נכנס בנוחות למשבצת הקשיש החביב אך הפעלתני (גם ב-"RED" הוא עשה בדיוק את אותו הדבר). אלא מה, למרות הכל נראה שהם, וגם חבריהם האחרים, נהנו מהמפגש המשותף. אף אחד מהם לא נמצא תחת האשליה שהוא עושה סרט גדול, אבל להיפגש עם החבר'ה, להריץ קטעים ולקבל על זה כסף זה גם בסדר.

      סוף סוף וגאס (יח"צ)
      נהנים עם החבר'ה. "סוף סוף וגאס" (צילום: יח"צ)

      גילם המתקדם של השחקנים הוא לא מה שהופך את "סוף סוף וגאס" לסרט שמתאים לחוג לקשיש, אלא הסיכונים המינימליים שהוא לוקח. המקבילה הצעירה, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", היתה מלאה בסקס, סמים, רוקנ'רול, עוד סמים, אלימות והומור שחור. וגאס של הסרט ההוא היתה מקום של פשע, מועדוני חשפנות וסקס. ב"סוף סוף וגאס", לעומת זאת, הדבר המסוכן ביותר שקורה למי מהגיבורים הוא נפילה לבריכה. למים הרדודים, יש לציין. אפילו המריבות הקשות ביותר בין בני החבורה הם עניין שאפשר לפתור בשיחה על כוס מים.

      "סוף סוף וגאס" הוא דיור מוגן קולנועי: מקום בטוח ושקט לאנשים מבוגרים, שבו יוכלו להתרועע עם בני גילם, להעביר את הזמן ולהשתעשע בפעילויות שלא יפריעו לקוצב. סרט רע? לא, הוא סרט שיודע למי הוא פונה ומספק את הסחורה. הקהל המבוגר צחק ונהנה, חוץ מאלה שנרדמו. זה סרט חביב לגמרי כל עוד אתם לא מצפים מהקולנוע שלכם לדברים כמו התרגשות או חדשנות.

      מה חשבתם על "סוף סוף וגאס"? דברו על זה בפייסבוק