הציפיות
אמינם יודע דבר או שניים על ציפיות. אלו שלא היו לו בתור ילד. אלו שהיו ממנו בתור ראפר צעיר. אלו שיש או אין ממנו אחרי התקופה הרעה, זו שהתבטאה בשני אלבומים פושרים. אמינם יודע טוב מאוד שגם אם הוא לא האמ.סי הבולט במשחק כבר כמעט עשור (מאז הפרישה הכושלת שלו ב-2005), כל העיניים נשואות אליו בכל יריקה שלו על המיקרופון. הציפיות כבר שם.
שאלו כל פישר בן 20 וגרוש מי היה הראפר האהוב עליו בנעוריו. מי היה עלה התאנה של MTV בתקופה שמטאליקה עוד לא תבעה את נאפסטר. אמינם היה שם, נופח חיים בז'אנר שהיה זקוק לגיבור שנתיים אחרי ששני הכוכבים הגדולים שלו נרצחו. הוא קפץ בסערה למיינסטרים עם גישה של אנדרגרונד תמידי, חושף את הגאונות שההיפ הופ מסתיר בתוכו ומלהטט בין קומדיה היסטרית לדרמה מנפצת לב בהינף לשון. הילד כבר בן 41. בטח שיש ציפיות.
ואז הוא קורא לאלבום שלו "The Marshall Mathers LP 2". ההמשך לאלבום המושלם שלו, זה שאיחד בין הילד החייתי עם הפלואו הלא נורמלי והראש החולני מדיטריוט לכוכב העל שהפך להיות רגע אחרי. ואם זה לא היה מספיק, אז הוא חשף שד"ר דרה וריק רובין, אגדות היפ הופ, הם המפיקים בפועל של האלבום. הציפיות הרקיעו לשחקים. כך גם החשש מנפילה קולוסאלית.
כנראה שאמינם מרגיש שרק הוא יכול להתחרות בעצמו. שם האלבום הוא יותר הצהרת כוונות מאשר ניסיון ממשי לאלבום המשך. הרי איך יוצרים אלבום המשך לאלבום שמתאר את חייך? ממשיכים לחיות? מרשל בהחלט המשיך, ועבר תקופת חיים שלמה מאז האלבום ההוא. הוא מעמיד את אמינם של שנת 2000 מול הישות שלו בהווה ומציב לעצמו רף בלתי ניתן לעבירה. הדרייב לא אותו דרייב, האנדרדוג כבר לא אנדרדוג וההתלהבות הראשונית ממנו נשחקת על כל שת"פ עם ריהאנה. אמינם מפסיד לעצמו. כלומר, אמינם של היום מפסיד לעצמו מהעבר. אבל לא, זה לא אלבום רע. למעשה, הוא מצוין כל עוד מבטלים את הציפיות.
נוסטלגיה
מילת הקסם של האלבום. מעבר לשם ששולח את המאזין היישר לבאג 2000, אמינם תופר אלבום שמהווה בו זמנית מחווה לגוף היצירה שהוא בנה עבור עצמו וליסודות עליהם הוא בנה. האלבום מרוצף בהתייחסויות לקלאסיקות שלו. זה מגיע לפעמים כהערה קטנה שמרפררת לשיר שלם (נגיד ל"I'm Back" ו"Lose Yoreself" בשיר "Rap God" או לשיר "Criminal" עם הסקיט היחיד באלבום) ולפעמים כהתייחסות מקיפה וישירה (ל"Stan" עם שיר הפתיחה או ל"Cleanin' Out My Closet" שעוד נתייחס לרפרנס אליו). זה הוא לא אלבום המשך ל"MMLP" הראשון. זה אלבום שמסמפל אותו.
רק שמעבר לעיסוק העצמי המעייף הזה, אמינם גם מכיר תודה לכל הראפרים שעליהם גדל. ראן די.אם.סי, הביסטי בויז, באסטה ריימז, פרעה מונצ', אוניקס, ביגי, פאבליק אנמי, ראקים וטופאק הם רק חלק קטן מהניימדרופינג הבלתי נגמר שבאלבום. כל אחד זוכה לכבוד שלו שמהווה יחדיו, ממש כמו 8 מייל, מכתב אהבה לז'אנר שהציל את חייו. אפילו הבחירה בריק רובין, שחזר לאחרונה להתערבב עם ההיפ הופרים, היא מחווה אמיתית. בניגוד לעבודה המשותפת של רובין עם קנייה ווסט וג'יי זי בתקופה האחרונה, באלבום הזה אשכרה מרגישים חלק מטביעת האצבע שלו.
זה גם חלק ממה שתוקע את האלבום. הניסיון לחזור אחורה אבל בו זמנית לצעוד קדימה ועל הדרך לא לשכוח להכניס סינגל פופי, סינגל לאוהבי הראפ, סינגל איצטדיונים וגם את סקיילר גריי, שוב מוביל לאלבום מפוזר מאוד ביחס לאמינם. זה לא מפיל אותו, אבל זה בהחלט מייצר יותר פילרים ביצירה של אדם שבעבר ידע לפגוע ב-20 מטרות מתוך 20 מדי אלבום.
מארשל מאת'רס
אז הכוונת כבר חלודה מעט ולרגעים קלים ניתן לראות אגלי זיעה ממאמץ לרצות את אלו שמצפים ממנו לשים זין על לרצות אנשים, אבל לעזאזל, אם ננער את הראש לרגע ונשווה לכל גורם אחר במשחק הראפ הנוכחי, כולל ג'יי זי, קנדריק וכל שם אחר אמינם הוא עדיין הראפר הטוב בדורו. האופן שבו הוא מרתך משחקי מילים, בונה מטאפורות מורכבות או חוצב רעיונות בשפה מרהיב גם בגילו ה"מופלג". היכולת שלו לייצר פאזל משפטים שבו זמנית מצטבר לתמונה שלמה ומורכב מאלפי רסיסי רעיונות מבריקים לא נעלמה. אפילו לא גרם ממנה. אפילו ההפקות הבינוניות באלבום לא כולל העבודה הנהדרת של רובין לא מצליחות לטשטש את האמ.סי המושלם.
קחו לדוגמה את "Rhyme Or Reason", השיר השני באלבום. על גבי סימפול תמוה של "Time Of The Season" כן, זה של הזומביז אמינם מציג מגוון אפשרויות זרימה, משחקי מילים משעשעים, עקיצות חדות לאביו הנוטש ורפרנסים ללפחות שלושה משיריו הישנים. וזה עוד באחד מהשירים הפחות טובים באלבום.
וישנם גם שירים יוצאים מן הכלל. "Love Game" עם קנדריק למאר מוזר בשמיעה ראשונה, אבל בונה קרב פנימי נפלא בין שני האמ.סיז המושחזים על בסיס האתגר המרשים לתאר כמה היחסים שלהם עם נשים פגומים; "Rap God" שמגבה את השם בתצוגה נפלאה; ויש כמובן את "Headlights" שחוזר לנושא האהוב על אמינם אמא שלו כמובן, רק שהפעם, לראשונה אחרי שנים רבות של ביף משפחתי, זהו שיר אוהב ומתנצל שמצליח לרגש את כל מי שצעק את מילותיו של "Cleanin' Out My Closet".
סגירת המעגל
מה שמוביל אותנו לנושא האחרון של האלבום. לא בכדי אמינם חוזר אחורה. האלבומים הראשונים שלו עדיין מרחפים מעל כל הוצאה מחודשת, כמו גם הנושאים הרבים שנהג להתעסק בהם. אמינם גם חוזר לאחד המוטיבים המרכזיים בקריירה שלו פיצול האישיות בין אמינם, או מרשל מאת'רס, לסלים שיידי, הפרסונה הפרועה יותר שלו. בשיר הסיום של האלבום, Evil Twin, הוא סוף סוף מודה במה שכולם ידעו: "אני ושיידי זה אותו הדבר", הוא אומר. סגירת מעגל אחרונה.
אמת, הוא כבר ניסה לעשות סגירת מעגל שכזו בעבר, בין אם בסיום של "Encore" (שבו הוא יורה בעצמו), או ב"Relapse" (שבו הוא מצהיר על עצמו כגלגול מחודש) או ב"Recovery" (שבו הוא מבטל את האלבום שקדם לו כטעות ומכריז שוב על התחלה מחודשת). הפעם הוא חזר אחורה כדי למחוק את כל החובות, בתקווה שבפעם האחרונה. אולי בפעם הבאה הציפיות לא יהרגו מראש את התוצאה. זה לא אלבום רע. הוא מצוין. תשכחו שזה המשך ל"MMLP". נקו מהראש את העובדה שזה אלבום של אמינם. הקשיבו טבולה ראסה, ותחוו מחדש את ההתלהבות שבהאזנה לאמ.סי של פעם במילניום.
מה חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק