טכנית, "כוח משיכה" הוא כנראה הסרט המדהים ביותר שנוצר אי פעם.
האמירה הזאת לא כוללת שום היפרבולה או הגזמה. את הסרט הזה אי אפשר היה ליצור עד היום, כי הטכנולוגיה המאפשרת אותו לא היתה קיימת. הסרט נקרא על שם מה שאין בו: הוא מתרחש כולו בחלל, בתנאים של חוסר כבידה. על פני כדור הארץ, כידוע, יש כבידה, וליצור סרט שלם שבו רגליהם של אנשים לא נוגעות ברצפה ודברים לא נופלים כשעוזבים אותם בלי ממש לצאת לחלל הוא אתגר טכני כל כך עצום שעד היום אף אחד אפילו לא ניסה אותו. עם יוצאים מהכלל בודדים מאוד, כל סרטי החלל שנעשו עד היום הניחו את קיומה של כבידה מלאכותית, וסצינות חוסר הכבידה, אם היו כאלה, היו בודדות. הסביבה הבלתי אפשרית הזאת היא לא כל האתגר שהסרט לקח על עצמו: הבמאי אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי מצלמים את הסרט כולו כרצף אחד בלתי מופרע, כמעט בזמן אמיתי, בשוטים ארוכים בטירוף שבהם המצלמה עושה תרגילי אקרובטיקה שהיו מכניסים אותה לנבחרת האולימפית בהתעמלות אמנותית. שוט הפתיחה של "כוח משיכה" לבדו 17 דקות ארכו הוא מסובך לביצוע הרבה יותר מכמה שוברי קופות עתירי תקציב באורך מלא.
אוקיי, תגידו, אבל מה כל זה אומר בעברית? מה שזה אומר זה: תחזיקו חזק. "כוח משיכה" הוא הדבר הכי קרוב לשהייה בחלל שתוכלו לחוות בלי לעזוב באמת את קליפת כדור הארץ שאליה אתם צמודים. הוא מרהיב, הוא מפחיד, הוא עוצר נשימה במובן המילולי ביותר של המילה.
הקלישאה "הסרט הזה הוא רכבת הרים" מחייבת שימוש כאן: כמו נסיעה ברכבת הרים, הסרט זורק אתכם בתוך כמה דקות מתחילתו אל תוך נפילה חופשית, ואז מטלטל אתכם לכל הכיוונים והופך אתכם עם הראש למטה, בכוונה ברורה לגרום לכם לסחרחורת. לרכבת הרים אין אקספוזיציה, אין סיפור רקע או הפסקות כדי לנוח באמצע וכך הסרט הזה בנוי. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את זוג האסטרונאוטים, סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, שנמצאים במשימת תיקון של טלסקופ החלל, ועוד לפני שאתם מספיקים להגיד "היי, אנחנו בחלל, היי, בעצם קצת מפחיד פה" דברים מתחילים להתפוצץ. שברי לוויין שהתרסק מעיפים את שני האסטרונאוטים לעמקי החלל ומפרידים ביניהם, ומאותה שניה הסרט הוא מרוץ נגד הזמן ונגד החמצן האוזל, מתחנת חלל אחת לאחרת, בניסיון נואש לחזור לכדור הארץ בחתיכה אחת. אנחנו לא רואים את צוות השליטה על הקרקע שמנסה לתקשר איתם; אנחנו לא רואים פלאשבקים לעברם; אנחנו אפילו לא זוכים לראות את שגרת יומם במעבורת החלל לפני שהם יוצאים למשימה הגורלית. 90 דקות של הישרדות, נטו. ובמשך כל אותו הזמן, היקום, שכנראה ראה את "הכל אודות סטיב" והתעצבן, מחליט לחסל את סנדרה בולוק וזורק עליה את כל מה שרק אפשר.
אף סרט עד היום לא הכניס אתכם לתוך חליפת חלל כמו הסרט הזה. עריכת הסאונד המאתגרת (עוד נקודה ייחודית בסרט: הוא מהבודדים המכירים בכך שבחלל איש אינו יכול לשמוע אותך צורח, וגם אם דברים ענקיים מתרסקים בקרבתך הם לא משמיעים קול) היא מופתית, הצבת המצלמה בין האלמנטים שזזים בחלל תלת-מימדי נהדרת. זה אחד הסרטים הבודדים שלא רק אפשר, אלא צריך לראות בתלת-מימד: העומק הופך את הוורטיגו למוחשי עוד יותר. בקיצור: מבחינה טכנית הסרט הזה הוא יצירת מופת.
ומבחינות אחרות? עלילה, תסריט, רגשות וכאלה? הוא טוב.
אחרי כל ההתלהבות זה אולי נשמע קצת כמו נחיתה קשה לקרקע, אבל זה רק בגלל הגבהים האדירים שמהם הגענו. כמו כל סרט אסונות מוצלח, "כוח משיכה" מעביר את הגיבורים שלו לא רק מכשולים פיזיים, אלא גם רגשיים. התסריט עושה את העבודה, אבל ניכר שהכוונה של יוצרי הסרט היתה קודם כל ליצור רכבת-הרים מלהיבה, ורק אחר כך לחשוב איך מוסיפים לזה מוטיב רגשי או מטאפורי ולא להיפך. מה לעשות, יש גבול לעומק שאפשר להגיע אליו בתוך 90 דקות בזמן שאתה עסוק בהימלטות משברי לוויינים וצניחה חופשית מגובה 300 קילומטר. לדמות של סנדרה בולוק הוצמדה טראומה שאמנם עובדת במסגרת הסרט, אבל נשמעת קצת גנרית מדי וצפויה מדי; המסלול הרגשי שהיא עוברת במהלך הסרט די פשטני. דימויים של דת ולידה מחדש מופיעים לאורך הסרט בלי הרבה עדינות, ועשויים להיראות גסים ומובנים מאליהם. כל זה לא אומר שהתסריט אינו כתוב היטב, רק שהוא לא עומד באותם סטנדרטים כמו הצדדים הטכניים של הסרט - רוצה לומר, הוא לא אחד ההישגים הגדולים בתולדות הקולנוע.
את מה שהפעלולים הוויזואליים לא עושים, עושה סנדרה בולוק. על בולוק הוטלה בסרט הזה אחת המשימות הקשות ביותר שאפשר לתת לשחקן: להיות לבד. לאורך חלק גדול מהסרט דמותה של בולוק נמצאת הכי לבד שיצור אנושי יכול להיות. לא רק שהיא האדם היחיד על המסך הפנים שלה הן האלמנט ה"אמיתי" היחיד בסצינות שעשויות כמעט לחלוטין מאנימציה ממוחשבת. בקיצור, בולוק היא העוגן הרגשי היחיד בסרט, היא לבדה צריכה להפוך את הסרט מאוסף פעלולים לסיפור על בנאדם, והיא עוברת את המבחן הזה בהצטיינות. כן, היא צריכה בעיקר לפחד ולהתנשם בכבדות, אבל לא קל לפחד ולהתנשם בכבדות סרט שלם בלי לגרום לקהל לרצות להעיף אותך לכיוון הכללי של פרוקסימה קנטאורי. ג'ורג' קלוני מתאמץ הרבה פחות: גם בעמקי החלל, הוא פשוט ג'ורג' קלוני, מקסים ובטוח בעצמו כהרגלו, רק שהפעם יש לו גם ג'ט-פאק.
בערך פעם או פעמיים בעשור מגיע סרט פורץ דרך במלוא מובן המילה, סרט שאנשים הולכים לראות פשוט בגלל שדבר כזה הם לא ראו. "פארק היורה" היה כזה. גם "מטריקס" ו"אווטאר". "כוח משיכה" מצטרף לרשימה: סרט שנותן חוויה שפשוט לא חוויתם באף סרט עד היום. לכו לראות אותו על המסך הגדול ביותר בסביבה.
מה אתם חשבתם על "כוח משיכה"? דברו על זה בפייסבוק