"שרקייה", סרט הביכורים של עמי ליבנה, זכה אמנם בפסטיבל הקולנוע ירושלים לפני יותר משנתיים ואף הוקרן בפסטיבל ברלין, אך רק בימים אלה עושה את דרכו למסכי הקולנוע. נראה שבמציאות בה כשלושים סרטים ישראליים מתחרים על מסכי המדינה מדי שנה, קשה לסרט קטן ובלתי זוהר בעליל מהסוג הזה לקבל את המקום שלו, וזה אולי חבל.
מה שלא יהיה, עמי ליבנה יצר סרט נאו-ריאליסטי במובהק, שנראה מתכתב עם יצירות המופת של הסוגה הזאת, החל מ"גונבי האופניים" הוותיק של דה סיקה וכלה בסרטים הטריים יותר של האחים דארדן. כנהוג בקולנוע נאו-ריאליסטי, "שרקייה" מספר סיפור פשוט ונטול התפתחויות עלילתיות גדולות, שבלבו זעקה ישירה ולא מתחכמת על עוול חברתי. קאמל (עדנן אבו ואדי) הוא מאבטח בדואי בתחנה המרכזית בבאר שבע, שמנסה לשלב בין נאמנות למשפחתו ועמו לבין ההשתייכות לחברה הישראלית. מערכת הערכים והנאמנויות שלו עומדות למבחן, כשהמדינה מבקשת להרוס את הכפר שלו בנגב, שנבנה באופן בלתי חוקי. כאמל מנסה לבטל את רוע הגזרה בדרכים ישרות ואחר-כך פחות ישרות, אך המציאות האכזרית שבה הבדואים נחשבים לאזרחים סוג ב', חרף תרומתם הישירה למדינה, חובטת בפניו שוב ושוב.
במישור העלילתי, "שרקייה" הוא סרט שלא קורה בו הרבה, וגם כשלקראת סופו מתרחשת דרמה גדולה היא נבלעת מהר מאוד בתחושת השגרה, אותה מבקש הסרט לתאר, מתוך בחירה לא לבצע מניפולציות דרמטיות על הצופים. ליבנה חותר לתיאור של מציאות, לא למשחק עם רגשות. הטקטיקה הקולנועית הזאת מקשה על הסרט להמריא לאורך חלקו הראשון, כי יש במציאות שהוא מתאר משהו מובן מאליו יתר על המידה. תיאור חייהם של הבדואים בנגב נענה כמעט לחלוטין לציפיות של הצופים היהודים-ישראלים. יש את הגיבור "הבדואי הטוב", ששירת בצבא ולמרות זאת נדפק על-ידי המדינה; יש האישה הבדואית הצפויה ששואפת ללמוד באוניברסיטה, אף על פי שבעלה החשוך לא מרשה לה; יש את השלטונות הישראליים הזחוחים והאטומים, שלא אכפת להם כלל מהתושבים הבדואים, ואפילו מבני הפחונים בכפר נראים בדיוק כמו שציפינו. כשאלמנטים עלילתיים שחוקים מהסוג הזה מצטרפים לסיפור פשוט מאוד, התוצאה מתקשה להלהיב.
עם זאת, "שרקייה" צובר עוצמה ככל שהוא מתקדם, גם בזכות העובדה שניסיונותיו הכושלים של קאמל לנצח את המערכת נוגעים ללב וגם בזכות אותו מהלך הדרמטי הגדול שהוזכר כאן קודם, ולא כדאי להסגיר אותו. מה שאפשר להגיד, שבחצי השני שלו, הסרט מצליח לייצר מתח והזדהות, ועל כן ממריא. גם הסיקוונס האחרון של "שרקייה", שמתאר ניצחון יחסי של התושבים הבדואים על השלטונות, מעוצב בצורה מאופקת, חכמה ומעוררת הערכה. בנוסף לכך, הצילום המרשים כמו תמיד של בועז יהונתן יעקב ("עג'מי") והעריכה המדויקת של זוהר סלע ("בופור") מעניקים לסרט הקטן הזה אריזה קולנועית מהוקצעת, שמשדרגת את איכויותיו האסתטיות.
האם תצפו ב"שרקייה"? ספרו לנו בפייסבוק