פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אלטלנד: אשכול נבו ממחזר בספרו החדש חומרים מספרים קודמים שלו

      על הכישרון של אשכול נבו אין בכלל מה להתווכח, אבל בספרו החדש יש כבר תחושה של מיחזור עצמי, ועייפות החומר. במצב כזה שום דבר לא יכול לזוז בנפשו של הקורא

      כשמביטים על ההיסטוריה בת 65 השנים של מדינת ישראל, לא קשה לזהות את התקופות המורכבות בה. אחת ההפכפכות והמטעות שבהן היא המחצית הראשונה של שנות ה-90. עשור שהחל בחדר האטום המשיך עם חילופי שלטון דרמטיים, הסכמי שלום היסטוריים, גאות כלכלית, אוטובוסים מתפוצצים ורצח של ראש ממשלה. כשמוסיפים לכל זה את העלייה עצומת הממדים מברית המועצות, שכללה גם עולים לא יהודים, מבינים כמה מבלבל ובלתי ניתן לשליטה היה הקולאז' הזה.

      את אשכול נבו קולאז'ים אנושיים, כידוע, לא מפחידים; נהפוך הוא, האתגר שהם מייצרים אצלו מוציא ממנו את המיטב. בכל ספריו, ובמיוחד ב"ארבעה בתים וגעגוע", הוא הדגים זאת. נבו הוא אחד מאותם אנשים מוכשרים שלא מסוגלים לראות פשטות, שלא מתעסקים עם שום דבר שהוא פחות מנפיץ. מבחינתו, החזרה לעשור ההוא, שנע בין גרוטסקה לטרגדיה ובין תקווה לייאוש, היא תמונה ישנה ומרוטה שצריך לייצר לה רפרודוקציה. ב"המקווה האחרון בסיביר" הוא מנסה להפוך אותה למזכרת רעננה בתודעה.

      השנה היא 1993, ערב בחירות. ג'רמיה מנדלשטורם, יהודי אמריקאי עשיר, מחליט לתרום מקווה לעיר הצדיקים. מכיוון שהמקום כבר מוצף במקוואות, בוחר ראש העיר אברהם דנינו להקים את המקווה ב"סיביר", שכונה שבה התיישבה לפני שנים מעטות אוכלוסיה רוסית גדולה ונזנחה על ידי העירייה. עוזרו של דנינו, צעיר חוזר בתשובה בשם משה בן צוק, אמון על הפרויקט. התפקיד שלו הוא לא רק להקים את המקווה אלא גם לדאוג לאכלס אותו לקראת ביקורו של מנדלשטורם, כשראשו טרוד בלא מעט דילמות. אחת מהן, שקשורה לאהבה ישנה, הופכת את חייו לבלתי נסבלים, אבל גם מעניקה לו הזדמנות שנייה לתקן טעות שעשה בעבר.

      המקווה האחרון בסיביר (יח"צ)
      יתרון שהפך לחיסרון. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      נבו היה מאוד מפורש באשר למקום התרחשותם של הרומנים הקודמים שלו, אולם הפעם הוא מפזר ברמזים. כאלה שתמצאו בכל תשבץ למתחילים ולא יקשו עליכם יתר על המידה, (עיר הצדיקים, עיר הקודש, עיר הנגב ועיר היין, למשל), ועדיין – זו בחירה לא מקרית שמעידה, אולי, על חוסר השלמות של הדמויות, שחיות בערים חסרות שם. איש מהן לא שלם לחלוטין עם זהותו, כולם מתרוצצים חסרי מנוחה בחיפוש נואש אחר יציבות, אף שלכאורה הם מבינים את מקומם בחברה.

      הבלבול והתחושות הסוריאליסטיות בולט במיוחד אצל אחת מהדמויות המשניות בסיפור, של הקבלן נועם. הוא משמש כאחד המייצגים הראשיים של כור ההיתוך הבלתי אפשרי שנוצר פה לפני שני עשורים. "בגיל שבע עשרה התחלף השם שלו מנעים לנועם. הקבלן היהודי הראשון שעבד איתו קרא לו ככה, מתוך רישול. ואחר כך זה תפס. הקבלנים הדביקו את הפועלים, הפועלים הדביקו את הנשים שלהם, עד שבסופו של דבר כולם – חוץ מאמא ואבא שלו – התחילו לקרוא לו נועם. בגיל עשרים ואחת הוא בעצמו כבר לא היה בטוח אם הוא נעים או נועם. מה שכן, הוא ידע שהשם היהודי שדבק בו והחזות היהודית שלו עוזרים לו לקבל עבודות שנועדו ליהודים בלבד". כן, כן, נועם הוא בעצם נעים, ערבי שיודע טוב מכל יהודי איך לבנות מקווה, חובב ציפורים שמזהה הזדמנות לחופש כמו מושאי העניין שלו, אבל בעיקר מסתבך בגללן וחווה לא מעט קשיים עד שיגיע לארץ המובטחת.

      נבו שוב חודר לנפש האדם עם אזמל וחוצב בה עד שהוא חושף אותה לחלוטין. זה משהו שתמיד עשה בהצלחה מרובה, וזו, למרבה ההפתעה, גם הבעיה המרכזית של "המקווה האחרון בסיביר", יתרון שהפך לחיסרון. דווקא משום שהתרגלנו כל כך ללהטוטי המקלדת שלו, הרומן הזה דומה באופן קיצוני לספריו הקודמים של נבו, במיוחד ל"ארבעה בתים וגעגוע". כמובן שיהיה זה יומרני ולא הוגן לקבוע בפסקנות מה עבר בראשו של הסופר כשיצא לדרך, אולם אין דרך להשתחרר מהתחושה שהספר הזה הוא לעיסה ומיחזור של חומרים ישנים. מה שבעבר היה חדשני ופורץ דרך הפך לגרסה דהויה ולא אמיצה כלל של ההצלחה הקודמת. בל יובן כאן לא נכון - הוא קולח, שוצף ונהיר לכל אורכו ובכל זאת, הקורא צפוי להגיע מהר מאוד לתחושה שחסרים לו נשמה, רגש, כיוון חדש. ואולי, כמו הערים שנבו בחר לא לתת להן שם, התחושה הזו היא דווקא ניכור – נבו אינו מנסה לקרב את הדמויות אל הקורא, משאיר אותן בדיסטנס מסוים ובעיקר גורם לכך שלא נרצה שיקרה איתן שום דבר, טוב או רע, אלא פשוט שהקריאה תסתיים.

      נבו נמצא על פרשת דרכים. לא קל לעילוי ספרותי לשמר את הרמה שאליה הרגיל את קוראיו. ב"נוילנד", ספרו הקודם, הוא דווקא עשה זאת היטב בזכות טריק מעניין: הוא הקים אוטופיה אלטרנטיבית לישראל בדרום אמריקה והכריח אותנו לחשוב. "המקווה האחרון בסיביר", לעומת זאת, אינו מזיז אפילו שריר אחד בפנים.

      המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו, הוצאת זמורה ביתן, 240 עמוד