פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה לאלבומי המופת של וו טאנג קלאן וטרייב קולד קווסט

      על כל השוני ביניהם, אלבומי המופת של הוו טאנג קלאן וטרייב קולד קווסט שיצאו השבוע לפני 20 שנה לקחו חלק באותו שינוי – שהפך את ההיפ הופ לשדה הרבה יותר פתוח ויצירתי

      מעטים הרגעים בהיסטוריה שניתן להצביע עליהם במדויק כשינוי עידן, אבל להיפ הופ יש רגע כזה: השבוע לפני 20 שנה, ה-9 בנובמבר 1993, הוא קו פרשת המים של הז'אנר. הרגע שאותו הגדיר קווסטלאב, מתופף להקת הרוטס וחוקר היפ הופ, כ"יום הנהדר האחרון בהיפ הופ הקלאסי". ועם כל סוף של עידן, כך גורסת הקלישאה, מתחיל גם עידן חדש.

      שילוב של מזל, צירוף מקרים וקרקע בשלה הוביל לכך שבאותו היום יצאו שני אלבומים שונים לחלוטין בסגנונם אך זהים ברמת ההשפעה הבלתי רגילה שלהם. אלו הם "Midnight Marauders" המושלם של הטרייב קולד קווסט ו"Enter The Wu-Tang (36 Chambers)" פורץ הדרך של הוו טאנג קלאן. שתי נקודות קיצון במסגרת הז'אנר רחב ההיקף הזה, ובכל זאת משהו בהן כל כך מחובר לאותו הרגע לפני 20 שנה.

      אילוסטרציה (עיבוד תמונה , AP, Rob Carr , gettyimages, Ian Gavan)
      חתיכת יום (צילום: AP, Rob Carr, gettyimages, Ian Gavan)

      נתחיל בוותיקים יותר. "Midnight Marauders" ("בוזזי חצות", אם תרצו) היה האלבום השלישי של הטרייב, המצליח ביותר והמוצלח ביותר של החבורה ייחודית. בלוס אנג'לס כבר התפוצצו NWA והגנגסטה ראפ ניצב רגע לפני השתלטות מוחלטת על הז'אנר, עם אקטים כמו טופאק, ביגי, סנופ דוג (שאלבום הבכורה שלו יצא שבועיים אחרי). אך בזמן שהראפ הפך לאיטו לשיקוף של המציאות האלימה והקור האורבני, שהיו מוכרים מאוד בקהילה השחורה, דווקא קבוצת מוזרים שכוללת את טרייב, דה לה סול ועוד מגוון חברי הקולקטיב זולו ניישן בחרו לתפוס כיוון שונה.

      זה היה ראפ עם חיוך. במידה רבה זה היה המשך הגיוני למשחקי הרחוב של האייטיז, בהם הראפרים פשוט ניסו לזרוק את השורה המשעשעת ביותר ולנצח באמצעות שנינות ולא קשיחות. קיו טיפ ופייף דוג היו שני אמנים שכאלה, עם חיוך שיודע לייצר מוזיקת Feel Good מבלי להתפשר על תוכן או מחשבה. הם כבר הציגו את זה בשני אלבומיהם הראשונים, אבל האלבום הזה הוא, בדיעבד, לא רק הכי טוב שהוציאו עד אז, אלא גם הכי טוב שהוציאו מאז.

      הוא מכיל תמהיל מדויק של ראפ מעודן, מחוכם ובמקרים רבים עם אמירה שתוקפת נושאים מוכרים מזווית חדשה (השימוש במילה ניגר, הקסם של שעת חצות) ונושאים פחות מוכרים (למשל... סיפור על סיבוב לקנות מילקשייק). כוחו, כמו בכל אלבום של הטרייב, הוא בסינרגיה בין שני הקולות המאוד שונים של קיו טיפ ופייף דוג – האחד עם גוון חלקלק וקול נמוך והשני מחוספס עם קול גבוהה. האחד זורם כנחל מתפתל והשני כנהר קוצף. ניגוד תואם באופן מושלם. יין ויאנג של עולם הראפ.

      באותו רגע ב-93', האלבום הזה נצרב לעד כאחד המשפיעים והמשמעותיים בתולדות הז'אנר. זו לא רק האיכות, אלא גם ההצהרה הברורה שיש אלטרנטיבה. הטרייב היו בסך הכל כמה ילדים בני 20 וקצת מקווינס, שאהבו לדבר עם בחורות ולאכול בהמבורגריה ברחוב, בלי יומרות להשתלט על תעשיית הסמים של הארלם או לנקום בחבר כנופיה יריבה. הם היו חבר'ה רגילים שעשו ראפ בלתי רגיל, ובזאת פתחו את הדלת לראפרים חסרי סטריט-קרד כמו קנייה ווסט, קומון ועוד אינספור חבר'ה שיש להם את הכישורים אבל לא את הפוזה.

      ובינתיים, בצד אחר של העיר, תשעה חובבי היפ הופ החליטו לנקום בתעשייה שדחקה אותם לשולי החברה. אם זה נשמע לכם כמו פתיח לקומיקס נבלים – אתם בול במקום הנכון. הוו טאנג קלאן היו חבורה מוזרה בטירוף. הם אמנם נתפסים לפעמים כצד היותר גנגסטה ראפרי של המפה, אבל זו בסך הכל טעות נפוצה: יותר מאשר גנגסטרים, חברי ההרכב הם כמו דמויות קומיקס-קונג-פו שחולשות על רחובות ניו יורק.

      הטירלול של הוו נחשף במלוא כוחו באלבום הבכורה המטלטל שלהם. חבורה ענקית של ראפרים, כל אחד עם סגנון וגוון ייחודי משלו, שמאחדים כוחות על גבי ביטים מינימליים אך מבריקים וצועקים את הנשמה שלהם תוך כדי בתים שמדברים על עישון סמים, אלימות אבסורדית-אך-משעשעת ועל החיים המדומיינים שלהם כברוני סמים, או לחילופין כאלופי קונג פו שמחסלים את המתחרים.

      זה היה קשוח, אבל ההרכב פעל על בסיס מוזיקלי רך מאין כמוהו. כשהשירה של גלאדיס נייט ב"The Way We Were" המתקתק מתיישבת על הביט המחוספס של "Can It Be All So Simple" בניגוד מוחלט לבתים של גוסטפייס קילה ורייקוואן – זאת אלכימיה של גאונים. רסיסי רעיונות, רמיזות לפילוסופיה מהמזרח ותרבות ציורית מהמערב, ושצף בלתי נגמר של דימויים שנשפך על המאזין בהינף כפתור הפליי. ככה נראה אלבום חד פעמי.

      מאז ההרכב הפך למותג. ה-W המסוגננת שלהם היתה לאייקון, חלקם הפכו לסופרסטארים של ראפ, היתר ממשיכים לעשות את שלהם ודווקא או.די.בי, הקמע המוקצן והראפר המשוגע, הלך לעולמו עקב מנת יתר. הוא היה הארדקור מדי לעולם הזה. כל הפוטנציאל מצוי באותו אלבום בכורה מושלם. האגדה מספרת שריזה, המפיק המבריק של הוו טאנג קלאן, נהג לבקש מהראפרים להילחם אחד בשני עבור הזכות לזרוק בית בשיר זה או אחר. אווירת הקרב הזו נשארה באלבום, והשפיעה על דור שלם של ראפרים שלא ניסו להגיד משהו ספציפי, אלא רק לייצר תמונה נהירה של אווירה ומקום.

      וכך יצאה הבשורה: ההיפ הופ הוא כבר לא רכבת שנוסעת לכיוון אחד בלבד. הוא פונה, מתפתל, חוזר אחורה ורץ קדימה בו זמנית. שני האלבומים הקלאסיים האלה פתחו עולם שלם של אלטרנטיבות. עם חבורה של אנשים כישרוניים ועם מספיק אמביציה אפשר, ברגע הנכון, לייצר קלאסיקה. וכששתי קלאסיקות כאלה יוצאות באותו יום, זאת כבר היסטוריה.

      ומה דעתכם על האלבומים? דברו על זה בפייסבוק