וואג'דה לא רוצה שיוויון לנשים, וואג'דה לא רוצה לייצג את מדינתה, וואג'דה לא רוצה להיות חלוצת הקולנוע באזור של העולם שבו הקולנוע עד היום לא היה קיים. כל מה שוואג'דה רוצה זה אופניים. אבל אף אחד לא שאל אותה. "וואג'דה" הוא סרט יפה, חמוד וקטן, בעיקר קטן, שהנסיבות של יצירתו הפכו אותו לאירוע קולנועי בסדר גודל בינלאומי. "וואג'דה" הוא סרט מערב הסעודית הסרט הראשון שהופק שם אי פעם. סעודיה היתה עד השנה ממש מדינה ללא קולנוע: לא רק סרטים אלא גם בתי קולנוע פשוט לא היו שם, כי הקולנוע הוא כידוע הדרך להשחתת נפשו של המוסלמי האדוק (אם כי לראות טלוויזיה זה דווקא בסדר, משום מה). נושא אחר שסעודיה לא בדיוק מצטיינת בו הוא זכויות לנשים. גם כאן יש התקדמות מסוימת: השנה נחקק חוק שיאפשר לראשונה לנשים להצביע בבחירות המקומיות ב-2015, ובאזורים מסוימים הותר בחוק לנשים אפילו לרכב על אופניים. יש עוד לאן להתקדם.
באופן רשמי, זהו כאמור, הסרט הראשון שהופק במדינה אי פעם, והוא בוים בידי אישה חייפא אל-מנסור. לשם הבהרת גודל האבסורד: במהלך צילומי החוץ שעירבו גברים היא נאלצה להתחבא במכונית סמוכה ולתת לשחקנים הוראות במכשירי קשר, כדי שלא תיראה בציבור אישה הנותנת הוראות לגבר, חלילה. ולבסוף, אחרי שהסרט יצא, באחת הדוגמאות המאלפות ביותר לצביעות בהיסטוריה האנושית, הוא נשלח לייצג את סעודיה באוסקר. כן כי מה ייצג את המדינה יותר טוב מסרט שנעשה נגד, למרות ועל אף המנהגים במדינה. כי מדינה שעושה טובה שהיא נותנת לנשים להצביע (אם כי לא לנהוג, זה כבר מוגזם) צריכה לקבל פרס על כך שאישה הצליחה ליצור סרט, ולא הוצאה להורג או הולקתה על כך.
כל זה הסיפור שמסביב לסרט, והוא היה יכול לקרות בדיוק באותה הצורה גם אם הסרט היה רצף של חתולים מרקדים ואבטיחים מתרסקים. אז נחמד לגלות שמאחורי כל השערורייה הזאת עומד סרט שהוא מוצלח בפני עצמו. לא אפוס, לא יצירת מופת - אבל סרט קטן וטוב. וואג'דה, אמרנו, רוצה אופניים. היא בת עשר, ולומדת בבית הספר להיות אישה צנועה וחסודה שלא יוצאת מהבית בלי כיסוי ראש. אבל וואג'דה היא מה שנקרא אצלנו טומבוי היא מעדיפה משחקים "של בנים", והחלום שלה הוא לקנות אופניים ירוקים כדי שתוכל להתחרות בחבר שלה, עבדאללה. כמובן, לבנות אסור לרכב על אופניים, וגם כסף לקנות אותן אין. אז היא חוסכת, בכל דרך: היא מוכרת צמידים, מעבירה הודעות, ומוכנה אפילו להיכנס לחידון הקוראן כדי להשיג את הכסף החסר.
סיפורים כאלה קורים בכל מקום בעולם, אבל המיקום של "וואג'דה" בולט בגלל הנורמות והכללים שכולם מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, ונוכחים בכל סצינה. הסרט לא נראה כמו זעקה נגד היחס לנשים בערב הסעודית, והוא גם לא צריך להיות כזה: כל מה שצריך הוא להראות את חיי היומיום. להראות את זה שאסור לתלמידות לעמוד בחצר אם במקרה הן נמצאות בקו הראיה של כמה פועלים על גג סמוך. או את זה שאמה של וואג'דה לא יכולה להגיע לעבודה, כי הנהג הקבוע שלה הבריז. וואג'דה יכולה להיות מרדנית ולעשות דווקא, כי היא ילדה; אם היא היתה מבוגרת בכמה שנים, כבר לא היתה לה שום הזדמנות לרכב על אופניים.
התסריט עושה עבודה מצוינת בהתמקדות בוואג'דה ומסעה חסר הפשרות אל האופניים, כשהוא מציג כבדרך אגב את העולם שסביבה. הילדה ראם עבדאללה מתגלה כשחקנית מעולה (אם כי כמה מהלא-ממש-שחקנים שמסביבה פחות), ולמרות הסטנדרטיות של הסיפור, אי אפשר שלא לרצות בטובתה של הילדה הזאת. עם או בלי להתכוון, "וואג'דה" מוכיח את מה שקולנוע יכול לעשות: הוא מעלה בסדרי גודל את המודעות בעולם לזכויות הנשים בסעודיה - אבל בלי שייתן לנו לרגע הרגשה שבאנו לקולנוע כדי לראות הטפה או הפגנה.
האם תצפו ב"וואג'דה" בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק