ליידי גאגא ARTPOP
עם כל אלבום חדש נדמה שהפער בין היומרות של ליידי גאגא ליצירה שלה רק הולך וגדל. הפריצה הראשונית שלה עבדה לפי מתווה דיוויד בואי היא התנהלה מהרגע הראשון כמו סופרסטארית שאיש לא אומר "לא" גם לרעיונות המשונים ביותר שלה, עד שבסופו של דבר גם העולם החל להתייחס אליה ככזאת. הבעיה היא שהפרסונה הזו של משיחת פופ מנפצת טאבואים (ללא שום קשר ליורופופ השמרני שהיא מייצרת בפועל) מחייבת אותה להמשיך להבטיח לעולם אלבומי פופ פורצי דרך שהיא לא באמת יכולה או מתכוונת לייצר. כך היא מוצאת את עצמה מכריזה על אלבום חדש שיהווה שילוב חדשני שלא נראה כמותו בין אמנות גבוהה למוזיקת פופ, ויסלחו לה קייט בוש, ג'ון קייל, בואי, יוקו אונו, דיוויד בירן, דיימון אלברן, מדונה (עם קית' הרינג לצידה), פרינס ועוד רבים אם הרעיון נשמע להם מעט משומש. מה שעבד בשני אלבומיה הראשונים, "The Fame" ו"The Fame Monster", היה ההרגשה שמאחורי כל ההצגות עומדת מחזאית שיודעת בדיוק מה היא עושה. שאין סיכוי שלא מסתתרת איזו קריצה מודעת לעצמה שמגשרת על התהום שבין הטראש המהנה של "Poker Face" לבין כל החתרנות האמנותית המעושה. ב"Born This Way" נדמה היה לראשונה שגם גאגא התחילה להאמין ברצינות לדימוי שהיא מוכרת לעולם והתוצאה הייתה שקשוקה שרופה של גלאם רוק ודאנס באחת מעטיפות האלבומים המכוערות בהיסטוריה. אז בואו קודם כל נודה על כך ש"ARTPOP" הוא לפחות שיפור משמעותי מהאלבום הקודם.
האלבום מועד בצעד הראשון עם "Aura" המבולבל, שהחל את חייו כקטע של אינפקטד מאשרום והיה צריך להישאר כזה, ובו גאגא שואלת אם תרצו "להכיר את הבחורה שמאחורי ההילה". אל תטרחו לענות, גאגא לא באמת מתכוונת לחשוף את עצמה לרגע. אחריו מגיע "Venus" שבו "לידת ונוס" של בוטיצ'לי (שמשמש גם כרפרנס שטחי על העטיפה שיצר הזיווג האמנותי המושלם עבור גאגא, דין קונס) עובר דרך טוחן האשפה של גאגא ומסיים את דרכו בשיר עם בדיחות תחת/Uranus באווירת כיתה ד'. מכאן העסק מתחיל להשתפר עם התזכורת הראשונה לכך שהבחורה יודעת לכתוב אחלה פופ "G.U.Y" הוא כל מה שגאגא צריכה יום אחד לייצר לאורך אלבום שלם: שיר דאנס טוב, בלי יותר מדי התייחסויות עם גבה מורמת לפרסום ותהילה או מוזרות לשם מוזרות. מצטיין נוסף הוא הדואט "Do What U Want" עם אר קלי שכבר יצא כסינגל. שאר האלבום חוזר ברובו לאלקטרו פופ של "The Fame Monster" בלי להעפיל לאותם גבהים, כשהחריגה היחידה היא בלדת הפסנתר "Dope" שנשמעת כמו פרודיה מכוונת על בלדות פסנתר, ואמורה להשתיק סופית את כל מי שטוען שגאגא צריכה להוציא אלבום אקוסטי.
קשה להחליט מתי לקחת את ליידי גאגא ברצינות אבל אולי זאת הנקודה. במיטבה היא יוצרת יורופופ יעיל ומתוקתק המפצירה בנו לשפוט אותו בכלים ובכובד הראש השמורים לאמנות חתרנית ומורכבת. נדמה שהיצירה האמיתית שלה היא השיחה המתמשכת עם התקשורת והקהל על פרסום, תדמית, אופנה ופופ. השירים הם רק תוצר לוואי קליט. לכן גם "ARTPOP" עובד הרבה יותר טוב כשמתעלמים מכל הקשקושים, ההצהרות והשמלות המעופפות שמעבר לגבולות האלבום. במקרה הזה נשארים עם אלבום דאנס פופ לא רע של זמרת עם סגנון מובחן שפונה ישירות לגרעין המעריצים האדוק שלה (כמעט כל שיר כאן זועק לביצוע בדראג) בלי לנסות לדלל את עצמה כדי לזכות במאזינים חדשים. זה לא אלבום הפופ של המאה ולא מיצג אמנותי עוצר נשימה, אבל לרגעים הוא כן מזכיר את הימים שבהם סטפני גרמנוטה התייחסה לכתיבת פופ כאמנות גבוהה בפני עצמה.
Midlake Antiphon
אף אחד לא ציפה ליותר מידי ממידלייק בשלב הזה. ב-2006, אלבומם השני והמצוין "The Trials Of Van Occupanther" בישר במידה רבה את גל הפולק המזוקן והפסטורלי שהשתלט מאוחר יותר על כל חלקת אינדי טובה. אחריו הגיע אלבום שלישי רדום עם הרבה יותר חלילים והרבה פחות שירים טובים. הניסיון ליצור אלבום רביעי הסתיים בעזיבת הסולן וכותב השירים המרכזי טים סמית', שהוחלף על ידי הגיטריסט אריק פולידו. הלהקה זרקה לפח שנתיים של עבודה עם סמית' ויצרה אלבום חדש ובאופן מפתיע, מצוין. מידלייק עדיין עושים פולק סבנטיז, אבל הצליל שלהם הפך לאנרגטי יותר והכתיבה, שאפשר להרגיש שמתחלקת כעת באופן דמוקרטי יותר, מתקרבת לרגעים לפרוג. "Antiphon" הוא אלבום אחיד מהסוג שעובד טוב יותר בשלמותו בעיקר כי הוא נשמע כמו שיר אחד ארוך. קשה לסמן בו איזה שיא חד פעמי, אולי "Aurora Gone" או "Vale" האינסטרומנטלי (אין אצבע משולשת מוצלחת יותר לסולן שנטש מאשר קטע אינסטרומנטלי חזק). זה לא אלבום שילחם על תשומת הלב שלכם, אבל גם מוזיקת רקע טובה באמת היא לא דבר שיש לזלזל בו.
הנה האלבום במלואו:
קליפ השבוע : Lily Allen Hard Out Here
והנה בשעה טובה שיר הקאמבק הרשמי של לילי אלן, ובו היא מסתמכת בחוכמה על הכישרון הגדול ביותר שלה ככוכבת פופ יריקת ארס בחיוך רחב. "Hard Out Here" שם על הכוונת את הסקסיזם והסטנדרטים הכפולים בתעשיית המוזיקה, מהאובייקטפיציה של הגוף ועד למוסרנות הקהל מול כל איזכור מיני. כמו פרק של סאות' פארק שהופק בחופזה, נראה שאלן צפתה מהצד בפסטיבל מיילי סיירוס/רובין ת'יק/שינייד אוקונור של החודשיים האחרונים ולא יכלה להתאפק מלנסח שיר תגובה. הטקסט של השיר קצת צפוי בחלקים מסוימים ("לא צריכה לנענע את התחת כי יש לי מוח") ולעיתים גם מפורש מדי (באמת שאין צורך להסביר ש"אם לא הבחנתם בסרקזם כנראה שלא הבנתם"), אבל אפילו אם היה כאן רק את הטוויסט השנון על הלהיט של Three 6 Mafia בפזמון זה היה מספיק. מדובר בחזרה מבורכת של הבחורה היחידה בפופ שיכלה לכתוב שיר כזה.
הקליפ עצמו הוא פרודיה על קליפ הפופ הסטנדרטי אלן עוברת שאיבת שומן, מנסה לעשות טוורקינג עם רקדניות בביקיני ששופכות על עצמן שמפניה (טוב נו אז אולי זו פרודיה על קליפים של הייפ ויליאמס משנות ה-90), משלבת פרסום סמוי לסיגריות, שרה עם אוטוטיון בפזמונים ולא שוכחת לאזכר את "Blurred Lines" של רובין ת'יק עם כתובת הבלונים "LILY ALLEN HAS A BAGGY PUSSY" שעושה חשק לתת לאלן חיבוק ענק באותו הרגע. הקליפ כבר זכה לביקורות על כך שגם אם ברור שמדובר במסר סאטירי, זה עדיין קליפ של בחורה לבנה ולבושה שמקיפה את עצמה בישבנים שחורים ורוטטים בהילוך איטי כאביזרי במה. אלן כבר פרסמה תגובה רשמית ובה היא טוענת שהרקדניות לא נבחרו לפי צבע עורן, הקליפ סאטירי ושאין לה על מה להתנצל. היא שכחה להזכיר שהיא לא הייתה נאלצת לספק אפילו את ההסבר הזה אם היא רק הייתה גבר.
ארבע בשורה
The Secret Sea Afterlife
עם כל הכבוד ל-Afterlife השני והמעט ממדובר יותר של ארקייד פייר, הסינגל הראשון מהאלבום הבא של The Secret Sea מבית עמית ארז הוא יציאה מהנה לא פחות.
IYES 'Til Infinity
IYES הם צמד אלקטרו פופ בריטי (הגיוני בהתחשב בכך שרוב תעשיית המוזיקה מורכבת כרגע מצמדי אלקטרו פופ) שמצדיקים תשומת לב מיוחדת בזכות שיר שני קולות יפים ושיר עם פוטנציאל להיטי גבוה.
Action Bronson Pepe Lopez
אין סיכוי שזאת הפעם הראשונה שמישהו עושה ראפ על גבי "Tequila", נכון? כך או כך, אקשן ברונוסון רוכב על השיר (לא על ביט עם סימפול, פשוט על השיר) הזה בביטחון מלא באחד משיאיו הרבים של המיקסטייפ החדש שלו, "Blue Chips 2".
Sway Clarke II I Don't Need Much
ברוכים הבאים לעולם שאחרי "Royals" הנה עוד שיר אר אנ' בי עם מקצב פשוט ומינימליסטי על איך שגם סויי קלארק הוא אאוטסיידר שלא מתרשם מעולם הזוהר. לקלארק יש קול מצוין ונראה שהוא יודע לכתוב פזמון סוחף, אז נסלח לו אם סינגל הבכורה שלו נשמע קצת מוכר.
מה חשבתם על הקליפ של לילי אלן? דברו על זה בפייסבוק