פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סיראנו דה ברז'ראק" מושלמת מבלי להתחנף אל הקהל

      הסיפור של "סיראנו דה ברז'ראק" על האוהב המיוסר בגלל אפו המכוער ממילא מעורר הזדהות - אבל מה שעושים איתו איתי טיראן ושאר משתתפי ההצגה, לא יצליח להשאיר אף אחד אדיש

      סיפורו של סיראנו דה ברז'ראק, זכה לכל כך הרבה עיבודים, סילופים ו"על-פי", שכבר נשכח גרעינו המקורי של המחזה של אדמון רוסטאן מ-1897. העיקרון האוניברסלי, שחוצה בלי קושי יבשות, מאות, ותרבויות, פורש את ייסוריה של נפש יפה שכלואה בגוף מכוער. ואם לדייק במקור מכאובו של סיראנו – גיבור הרואי מגדוד צוערי הגסטון – מקור מכאובו הוא במקורו, כלומר באפו, אף גדול גבשושי וגרוטסקי, אף שמגלם בתוכו את כל העלבון שחשים זנוחי היופי. על האף אדיר הממדים, מפצה סיראנו בגבורת לב נטולת חת ובנפש משוררת שמלהטטת במילים וסוגדת לשפה. תשוקת הקרב והגסות של סיראנו שנייה רק לעדינות שאין קץ לה שבה הוא מערסל מילים, ועל שתיהן גם יחד עולה האהבה הטהורה שלו לרוקסאן.

      אין דבר או אדם שמפחידים את סיראנו בעולם, מלבד פחד הדחייה מרוקסאן – דודניתו היפהפייה שרואה בו לא יותר מאח. וכך מוצא עצמו סיראנו, מסתפק בהיותו לחשן אהבה לצעיר נאה, טירון הלוחם עמו בגדוד הצוערים, אשר בו ובמילות האהבה העשירות שלו חושבת רוקסאן שהיא מאוהבת. כריסטיאן היפה והחלול הוא הגוף, סיראנו הכעור וגדוש הרגש הוא הנפש, ויחד השניים משחקים בפני רוקסאן את כליל החלומות. בהמשך העלילה מעמיקה ומסתבכת, ולא נותרת קומדיה של טעויות – הקומדיה הרומנטית הופכת כמעט לטרגדיה על שרירות לבם של היקום והגורל, וכל זה מבלי לחבל במתיקות ובקלילות של המערכות הראשונות.

      זהו סיפור המחזה, והוא אמנם מוצלח מאוד, אבל עד כה כל הקרדיט שלוח במכונת זמן אל גאוניותו של רוסטאן. את חומרי המאה ה-19 האלו, הצליח לקחת גלעד קמחי הבמאי והכוריאוגרף, (בעזרתו שאין להפחית בה, של התרגום המבריק של דורי פרנס), ולהפוך אותם לחיים ונושמים ורלבנטיים לזמננו בלי התרפקות-על-עבר שהיא תענוג (סוטה, אבל בכל זאת תענוג), מסוג אחר. וכל זה נעוץ באותו אף מפלצתי, או אם לדייק ולפשט – הכל נעוץ באותה תחושה שיש אולי לכל אחד – שיש את אותו הדבר שאוחז ולא מרפה, אותו דבר שבלעדיו חיינו היו פשוטים יותר, קלים יותר, טובים יותר. אותו "אם רק לא היה", שהוא שאוחז את הקרסוליים כמו שלשלאות ברזל ומעכב אותנו מכל אותם חלומות תעופה.

      את התחושה הזו, הלא קומית בכלל, שבכל זאת משתבצת במחזה שהלשד שלו הוא בקומדיה ההרואית של רוסטאן, מצליח לאלף ולהעביר איתי טיראן. על איתי טיראן הורעפו כבר כל התשבחות ששחקן אחד יכול לצבור, כנראה עד לסכנה שאין עוד דבר שאפשר לומר שלא יהיה רק נסיון להתעלות על התשבחות הקודמות. בכל זאת יש לומר, שלא מעט פעמים טיראן נופל לשתי מלכודות שאורבות לאמן המוכשר והמבריק – מלכודת החשיבות העצמית (או הצניעות המזוייפת – היינו הך בעצם), ולמלכודת הטכנית – בה מרוב דיוק, הקפדה ושיוף המכונה עד לשלמות, לא נותר בה גרגר האבק האנושי שתפקידו גם לחרוק, גם להפיח חיים. ב"סיראנו", אולי בגלל אותו אף תותב מכער, אולי בגלל התפקיד, ואולי כיוון שטיראן התבגר להיות שחקן שאינו רק נהדר אלא גם מרשה לעצמו לחיות – איתי טיראן מצליח להתעלות על כל תפקידיו הקודמים, והוא באמת נפלא, פשוט כך.

      סיראנו דה ברז'רק (מערכת וואלה! NEWS , דניאל קמינסקי)
      לשועלי תיאטרון ותיקים ולצעירים גם כן. מתוך "סיראנו דה ברז'ראק" (צילום: יח"צ)

      נפלא ככל שיהיה, טיראן לא נושא את הספקטקל הזה על כתפיו לבד, והשחקנים שסביבו מתפקדים כלהקה אחידה, חלקה ונטולת פגמים. בולטים לטובה במיוחד יוסי צברי כלינייר ודודו ניב כראגנו האופה רך הלב, אך כל המשתתפים כולם תורמים לה?יות ההצגה מופע מושלם ממש שמצליח לייצר קסם אמיתי מול העיניים. "סיראנו דה ברז'ראק" מוכיחה שלא צריך להתחנף אל הצופים ולפנות אל המכנה המשותף הנמוך בשביל להצליח להעלות הצגה של שעתיים וחצי שאין בה רגע מתיש או מנכר אחד. והיא מצליחה לפנות לשועלי תיאטרון וותיקים שייהנו מהמקצועיות, מן הטקסטים הנהדרים ומהמשחק רב הניואנסים; וגם אל צעירים שאולי הספיקו לאבד אמון ועניין בתיאטרון, ויישבו בקסם שקורה על הבמה, ובחן ששופע מקבוצת השחקנים ומהרעיונות שחוצים בקלות את מרחבי הזמן.

      האם תצפו ב"סיראנו דה ברז'ראק"? ספרו לנו בפייסבוק