עשרים שנים למופע האנפלאגד של נירוונה והוא עדיין רלבנטי ומצמרר

גם שני עשורים אחרי המופע האגדי "MTV Unplugged in New York", נירוונה עדיין מושלמים. קוביין אולי הכניס עצמו לפנתיאון בני ה-27 לנצח, אבל המוזיקה שלו ממשיכה לחיות

  • נירוונה
נועה הרשקוביץ

קורט קוביין לא היה צריך להעיד על עצמו כמו האנה, גיבורת "גירלז", שהוא "קולו של הדור, או קול כלשהו, של דור כלשהו". הדור סביב, מיליוני המעריצים, חברות התקליטים וגם ערוץ המוזיקה MTV היו אלה שהעידו זאת עליו. והוא, בתגובה, החליט להתאבד. העדיף למות מאשר להמשיך ולהגשים את מה שנחשב לחלום האולטימטיבי של כל אמן. אבל המיתוס של קוביין בפרט ונירוונה בכלל גדול יותר מזה; וכמה אבסורדי והולם בו זמנית, שדווקא באקט ההיעלמות וההתאבדות שלו, הוסיף קוביין שמן למדורת ההנצחה שלו עצמו.

עוד בוואלה! NEWS

מהייטק ועד למשרדי ממשלה: התואר שיפתח לכם דלת לעולם מרתק ומרגש

בשיתוף המכללה האקדמית כנרת
לכתבה המלאה

היה עוד דבר, עוד הופעה ליתר דיוק, שהפכה את המדורה לעיל לבערה של ממש: קצת אחרי יציאת אלבומם המופתי "In Utero" שיצא בספטמבר 1993 וקצת לפני שקוביין נמצא ללא רוח חיים בביתו בסיאטל באפריל 1994, התרחש קסם קטן - מופע האנפלאגד של נירוונה: כל כך טוב שקשה להאמין שנעשה על-ידי ילדים בסך הכל; כל כך מרגש, שקשה להבין איך MTV הצליחו לא להרוס את המשדר עם עריכה גרועה; כל כך יפה שלא נותר אלא לתהות איפה ישנם עוד אנשים כמו הקוביין ההוא. וכמו דייב גרוהל, וכמו כריס נובוסליץ' - שילוש שלא נראה כמותו עד אז ומאז, והונצח כאמור באלבום שהוקלט לפני 20 שנים בדיוק, ב-18 בנובמבר 1993 ושוחרר לאחר התאבדותו של קוביין, ב-1 בנובמבר 1994. מופע האנפלאגד הגיע היישר למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי והפך לאלבום הכי מצליח של הלהקה ששוחרר לאחר מותו של קוביין. האלבום מכר למעלה מחמישה מיליון עותקים בארה"ב בלבד עד שנת 1997- השנה בה יצא גם על גבי DVD - וזכה בפרס הגראמי בקטגוריית האלבום האלטרנטיבי הטוב של השנה בשנת 1996.

סדרת מופעי האנפלאגד של MTV הניבה כמה מופעים ושיתופי פעולה נפלאים (ומי שנהג לצפות בערוצי הרשת, ודאי יזכור שהמופע של לורן היל כיכב תדיר בשידורים חוזרים של המופעים - לא שיש על מה להתלונן), אבל לגבי מופע האנפלאגד של נירוונה, נדמה כי הוא בקלות זה שאפשר להוציא מן הכלל, זה שזורח מעל לכל המופעים, ונשמע מושלם גם אחרי שני עשורים. שני עשורים! קצת קשה לחשוב על הרכב עכשווי שהופעת אנפלאגד שלו תהיה כזאת אבן דרך גם אחרי 20 שנה; אפילו אם לוקחים בחשבון את ארקטיק מאנקיז שהתפוצצו על העולם עם אלבום בכורה מושלם ומחזיקים בסולן השנון והכריזמטי אלכס טרנר, שבדומה לקוביין קצת בז למעריצי הלהקה ואף ל"קובעי הטרנדים" המסקרים את פעילותה (למשל בשירים "Brianstorm" או "The Bad Thing").

הפרדוקס בדמותו של קוביין בפרט ושל להקתו בכלל מגיע במופע הזה לשיאים חדשים. קוביין לא ישיר עבור הקהל באולפן ובבית להיטים, ובטח שלא ינגן שירים של לד זפלין סביב למדורה. הכי רחוק שהוא מוכן ללכת לקראת הצופים שלו, זה לזרוק עצם עם השירים המוכרים "Come as You Are" ו-"All Apologies", לשיר לכם איזה קאוור לשיר של דיוויד בואי, או של הווזלינס, של לד בלי, או של המיט פפטס (שני חברי ההרכב האחרון אף הצטרפו לנירוונה על הבמה לשני שירים). אבל זהו.

גם היום, ההאזנות לאלבום הזה מלוות באופן אוטומטי בויז'ואלס של חברי ההרכב מתוך ההופעה: כמעט בלתי אפשרי שלא לדמיין אותם יושבים שם, יחד עם הגיטריסט פאט סמיר: כל אחד בפינתו; קוביין בסוודר הירוק, אוחז גיטרה, מחליף פרצופים שנעים בין סלידה מכל מה שקורה סביבו ובין הנאה אמיתית מתוך רגעי הנגינה.

ממד עצום של מורבידיות מלווה ומדריך את הדמיון באופן בלתי נשלט לכל אורך האלבום הזה. קל לפול לאווירה מתאבלת עם השנדלירים המשתלשלים מהתקרה ועם הפרחים הלבנים שפזורים בכל מקום. אבל האמת היא, שגם אם נירוונה היו מקיימים את המופע הזה בג'ימבורי, סביר להניח שהעיניים של קוביין בשיר "Where Did You Sleep Last Night" היו נשארות מצמררות בדיוק כפי שהן, ולא מאבדות מאום מעוצמתן.

דווקא הרגעים הלא משופשפים, הלא מכוונים - הם אלו שהופכים את ההופעה הזאת, גם בהאזנה המיליון, לכל כך קסומה. למשל, עם סיום השיר "Lake of Fire" יחד עם חברי המיט פפטס, אפשר לשמוע את גרוהל בקושי מחזיק את הידיים בשקט. הוא מנצל את מספר הרגעים בהם חברי המיט פפטס יורדים מהבמה כדי לפרוק קצת אגרסיות עם המקלות. קוביין מעלעל ברשימת השירים ואומר לקהל בציניות "יש בקשות?" מישהו צועק לו "Sliver". נובוסליץ' מתחיל לנגן את ליין הבאס עם חיוך, אבל קוביין לא באמת התכוון להפוך את זה לתכנית כבקשתך. הוא אומר למיקרופון "לד בלי" (ומתכוון בכך שכעת הם עומדים לבצע שיר של הזמר, נ.ה) ונובוסליץ' חדל מיד. אחר כך קוביין מציץ עוד קצת במחברת השירים ושואל "איך לעזאזל היינו אמורים לנגן את 'In Bloom' בצורה אקוסטית?". כן, שאריות של תכנון לקוי במשדר טלוויזיוני מסחרי. האין זה מקסים?

"זעם הנעורים השתלם, עכשיו אני משועמם וזקן", שר קוביין בשיר "Serve The Servants" שפותח את האלבום "In Utero", ומוכיח באנפלאגד הזה שהוא סתם ניסה לחרטט אתכם. הזעם, העוצמה, הכאב - הם עוד שם והם לא הולכים לשום מקום. ההפיכה לקלישאה, התבררה לימים כפחד שהיה אולי הכי גדול ומשמעותי של קוביין, שניהל עם אהבת המעריצים יחסי אהבה שנאה. ההתאבדות שלו בגיל 27 אולי הפכה אותו לקלישאה שכזאת, אבל אל אלוהים, זוהי הקלישאה הכי טובה בעולם הרוקנ'רול. תשעה קבין של כישרון ירדו לעולם, וכולם התיישבו לקוביין בין האצבעות. הוא שנא את זה. להיות גם יפה וגם מוכשר? להיות הכוכב הבא? להיות זה שיש לו את האקס פקטור? הרי זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבנאדם.


האם נירוונה אנפלאגד עומד במבחן הזמן לדעתכם? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully