השנים האחרונות עמוסות סרטים על עשיית סרטים לפני שנתיים, למשל, זכה "הארטיסט" באוסקר, לפני שנה היה זה "ארגו", ושניהם היו כאלה. המגמה ממשיכה גם בעונת הפרסים הזו, הודות ל"להציל את מיסטר בנקס" בכיכובם של טום הנקס ואמה תומפסון, דרמה יפה המציגה את ההתרחשויות מאחורי הפקת "מרי פופינס". סביר להניח כי השילוב בין איכותה ותכניה יבטיח גם לה שלל מועמדויות לפסלונים.
עד שזה יקרה, אפשר להסתפק בדרמה נוספת ברוח זו, אבל היא עוסקת בסרט שונה לגמרי מן המיוזיקל לכל המשפחה, ובהתאם לכך גם לא צפויה לקטוף אוסקרים. מדובר ב"לאבלייס", וכפי שמעיד שמו, הוא עוסק בלינדה לאבלייס, מי שהתפרסמה בשנות השבעים עת כיכבה ב"גרון עמוק", ומציג את סיפורה ואת סיפורו של להיט הפורנו הגדול בכל הזמנים.
את הסרט הפיקו הישראלים אבי לרנר, דני דימברוט ובועז דווידזון וביימו הצמד האמריקאי המהולל רוב אפשטיין וג'רי פרידמן, אשפי קולנוע תיעודי שזכו באוסקר על שני סרטי דוקו, "חייו של הארווי מילק" ו"חוטים משותפים", ויצרו אף סרט עלילתי אחד לא מוערך דיו, גם הוא ביוגרפיה "יללה" על אלן גינסברג. ב"לאבלייס", כפי שהצהירו השניים במסיבת עיתונאים לאחר בכורתו בפסטיבל ברלין האחרון, כיוונו ליצור דרמה פמיניסטית במובהק, המתארת כיצד גיבורתה דוכאה בידי החברה הגברית. ירידתה לזנות, השתתפותה באורגיות, כניסתה לתעשיית הפורנו כל אלה נכפו עליה באלימות, לפי מה שמתואר כאן, בידי שותפה המקצועי ובן זוגה. הוא התעלל והתעלל בה עד שהצליחה לחמוק ממנו ומן העולם המפוקפק שלו ולשים סוף לפרק הזה בחייה. אך זה שהצליחה לברוח ממנו לא אומר שהעולם סיים לדכא אותה. כך, לדוגמה, אפשר לציין את הנתון המדהים הבא: "גרון עמוק" הכניס במשך השנים מעל 600 מיליון דולר, אבל הכוכבת שלו ראתה מזה בסופו של דבר רק קצת יותר מאלף דולר. אמנם היא עשתה את רוב העבודה, אבל מי שנהנו ועדיין נהנים ממנה הם חבורה של גברים לבנים ואמידים.
רבים מיוצרי הביוגרפיות בימינו לא טורחים להגיד משהו, אלא מסתפקים בפרישת התחנות השונות בדברי ימיה של הדמות הראשית. לכן, צריך להעריך את צמד הבמאים שלא הסתפקו בכך, וכן ניסו להאיר את הסיפור של לאבלייס בזווית מסוימת ולהראות כיצד היתה גיבורתו קורבן של התנאים החברתיים. הניסיון הזה ראוי להערכה, ויש בסרט גם עוד כמה מעלות הצפייה בו קולחת הודות לעבודת בימוי קורקטית, תסריט רהוט ותצוגות משחק טובות. המרשימה מכולן שייכת לאמנדה סייפריד בתפקיד הראשי, ובצדה בולטת גם שרון סטון, שבהופעתה כאמה של הגיבורה נראית מבוגרת מתמיד, וכבר ממש קשה לזהותה.
למרות זאת, "לאבלייס" נותר סרט סתמי וזניח. הבעיה העיקרית שלו היא שצמד היוצרים אולי מתיימר לנסח כאן איזושהי אמירה על התקופה או על החברה בכלל, אבל עושה זאת בצורה שטחית להפליא. הגרון נותר הדבר העמוק היחיד כאן, ודמותה של הגיבורה נותרת רדודה לגמרי. בשלב מוקדם, התוצאה כולה אף מתנתקת מן הקונטקסט החברתי-היסטורי המהותי שבו מתרחשת העלילה. לכן, אף שמדובר בדרמה ביוגרפית, במהרה כבר נדמה כי זה סיפור שיכול היה לקרות לכל אחת בכל תקופה, ולכן אין חשיבות לכך שדווקא לאבלייס עומדת במרכזו, וניטל גם העוקץ מכל העסק.
לאור כל זה, אפשר להבין מדוע "לאבלייס" היה לכישלון ביקורתי וספג גם כישלון מסחרי - מובן שהוא לא דיגדג אפילו את ההישגים הקופתיים של "גרון עמוק". פעם נוספת הוכח שלא די לבחור נושא פרובוקטיבי ואטרקטיבי, אלא שיש גם לטפל בו בצורה שתהיה כזו, וזאת אפשטיין ופרידמן לא עושים. חבל שכך, שכן חשוב כי הקולנוע יעסוק בצורה בה משתמשים בכוח וכסף כדי לנצל מינית נערות וצעירות וכדי לדאוג לכך שיוותרו בעמדת הקורבנות, ומן הסתם זהו נושא אקטואלי במיוחד בימים כאלה. אך הדרמה הזו אינה מספיק חזקה ומעמיקה כדי לטפל בסוגיה כל כך רגישה, ובאופן כללי הצפייה בה היא חוויה נשכחת למדי. כמו "ג'ובס" וביוגרפיות אחרות מהזמן האחרון, גם היא ממחישה כי לעתים קרובות, אם השם של הסרט תואם לזה של ערך בוויקיפדיה, עדיף להישאר בבית.
ומה איתכם - סקרנים לראות את "לאבלייס"? ספרו לנו בפייסבוק