המוזיקאי והראפר וולקן או בשמו האמיתי, זורה קרטבלישווילי עלה בשנת 1992 לישראל מאוקראינה. חבלי הקליטה הלא פשוטים שלו מעוררים בו אמוציות עד היום, כפי שמוכיחה הקריירה המוזיקלית הנוקבת שלו, עוד כחבר בהרכב הירושלמי המחתרתי באנג לה דת' (ממנו יצא גם ההרכב סאדייל, עם אחד החברים לשעבר אמ.סי קלין) וגם בקריירת הסולו שלו, עם האלבום "מהלך ראשון" שיצא בשנת 2007. בהמשך הוא שיתף פעולה עם ארקדי דוכין ועם הצמד פלד ואורטגה בשיר "לא חייב לכם שיט". בקיצור, מדובר באיש שלקח את החיים הלא פשוטים של מהגר, והפך אותם לצלילים. מאידך, הכיוון הנוכחי שלו בחיים, כשחקן קולנוע בסרטו הראשון של דני רייספלד, "פנתר לבן", הפתיע אפילו אותו גם אם הנושא של הסרט נוגע באותם עצבים חשופים שתדלקו את המוזיקה.
"התעסקתי בהיפ-הופ מאז ומתמיד, לא הפסקתי להתעסק איתו ולא אפסיק לעולם. זאת כבר לא בחירה שלי, אלו הם החיים שלי", מרגיע וולקן, בראיון לוואלה! תרבות, את מי שחושש כי הוא עזב את המוזיקה לטובת עולם המשחק. "פשוט יצא שאחד החברים שלי התחיל ללמוד קולנוע בספיר והוא ביקש ממני להשתתף ולשחק בפרוייקט הסיום שלו, סרט קצר בשם 'אף אחד חוץ מאיתנו'. ככה דני (רייספלד, במאי "פנתר שחור", נ.ה) מצא אותי".
לפני קצת יותר משנה עזב וולקן בן ה-33 את ישראל וחזר לאוקראינה ("בגלל בחורה", הוא מודה בביישנות), אבל דמותו בסרט, יבגני צייטלין, לא עוזבת בחזרה למולדתה היא תקועה חזק בעיר טבריה. יבגני גורר את אחיו הצעיר אלכס, מתאגרף מבטיח, להפוך לניאו נאצי כתגובה להפניית עורף מהחברה הישראלית הדוחה אותו ואת משפחתו. בהתחלה זה מצליח, אבל אחרי שאלכס פוגש את דוד אוחנה (זאב רווח), מאמן אגרוף מזרחי-מסורתי מטבריה החולם להחזיר לטבריה את תהילת העבר שלה כעיר אלופי אגרוף, הוא נמשך יותר ויותר לעולם הספורט ומנסה להשאיר מאחור את חייו כנער מתוסבך ואלים. יבגני רותח על אחיו הצעיר ש"בוגד" בעקרונות ומנסה להתערות בחברה הישראלית, בעוד אלכס נקרע בין נאמנותו לחבורה הניאו נאצית בראשה עומד אחיו, לבין ההזדהות שלו עם ערכיו של דוד, שהוא גם גורו חדש וגם ממוצא מזרחי מה שמוציא את יבגני מדעתו.
הנה, למשל, ציטוט של אחד מנאומי התוכחה של יבגני לעדת מאמיניו: "לפני כמה שבועות, הרב הראשי שלהם נאם בטלוויזיה, הוא קרא לרוסים מהגרים, זונות ואלכוהליסטים. אמהות שלנו, אחיות שלנו, חברות שלנו, הוא קרא לכולן זונות. הם חושבים שאנחנו נסתום את הפה ונקבל את זה, זין אנחנו נקבל את זה! אנחנו לא נשתוק ונסבול את זה. זו הסיבה שאתם פה, שהם ילמדו לפחד מאיתנו, היום תלמדו לקרוע כל בן זונה שמנסה לתפוס אותך בביצים... אנחנו... הפנתרים הלבנים! אנחנו רוסים!".
"זו פשוט היתה סצינה שהם נתנו לי", מרגיע וולקן. "לא קישרתי את זה לכלום, פשוט לקחתי את הסצינה, למדתי אותה וניסיתי לבצע את זה עד כמה שיותר טוב. האמת שהנאום שאני דופק היה הדבר הכי קשה לעשות שם באמת".
- למה?
"לא יודע, כי אני לא נותן בדרך כלל לאנשים הוראות. לא אומר להם מה לעשות או מה הם צריכים לחשוב ודברים וכאלה".
- כמי שעלה לארץ בגיל צעיר, אפשר להניח כי יש לך נקודת השקה אישית לנושא הסרט, נכון?
"נזכרתי בחוויות שקרו לי כשרק הגעתי לישראל. כתה ו'-ז'-ח' בירושלים. בבית הספר שלמדתי בו, היינו כתה של 7-8 אנשים. כתות קטנות כאלה, של חבר'ה עולים חדשים. 'כתה מיוחדת', בואי נקרא לזה ככה (צוחק). זה היה כיתות של ללכת מכות, רק מכות. היו גם כיתות גדולות של צברים מסביב שקצת הציקו לנו, כך שכן, היה במה להיזכר".
- מה למשל?
"את יודעת, ילדים, כל מיני ילדים מטומטמים. אני לא חי את זה כבר הרבה זמן, מה שנתתי בסרט זה לא מה שאני מרגיש. שיהיה ברור שזה סרט ולא מציאות".
- אז זה לא ככה במציאות? אין איבה מטורפת בין מזרחים לרוסים?
"דווקא זה כן פחות או יותר ככה זה במציאות. החבר'ה האשכנזים בדרך כלל פחות נכנסים לזה, לפי מה שאני זוכר כמובן, שזה היה לפני 10-15 שנים. אני חייב להגיד את האמת: אני לא בטוח בדיוק מה זו החברה הישראלית. המילה 'חברה' בשבילי זה משהו שבו כולם ביחד, פחות או יותר. זה לא בדיוק מה שאני זוכר מהחברה הישראלית. אני חושב שיש המון אפליה. הסרט מראה דורות של אנשים שמגיעים לישראל ואז מסתכלים על אלה שמגיעים אחריהם מלמעלה, זה בדיוק מה שקורה במציאות".
- אבל למה יש דגש על רוסים נגד מזרחים? היחס הגרוע לעולים חדשים הוא כישלון של כולנו, לא רק של אנשים ממוצא מרוקאי.
"בסרט הם עושים לנו את מה שעשו להם. אני חושב שעכשיו מי שחוטף את זה הם האתיופים, אבל כן, זה בדיוק זה. לא יודע אם בשפה העברית יש לזה מילה, אבל ברוסית יש מילה שמתארת את המעגל הסגור הזה, שאלה שהציקו להם מציקים עכשיו לאחרים 'דדובשינה'".
למרות שהוא עוסק בנושא חשוב ומקומי, "פנתר לבן" הוא לעתים סרט עמוס קלישאות ומוסכמות קולנועיות: החל מהאמא הרוסיה ששוכבת בסלון, דרך דמויות של רוסים אלימים שבוחרים להציק למזרחים דווקא בליל שבת בשעת התפילה, וכלה בסיפור האהבה שנרקם בין אלכס לבתו של דוד, שמתנגד לקשר ואומר לאלכס "לך תמצא מישהי במנטליות שלך".
"אני חושב שכמעט כל הסרט בנוי על קלישאות", מסכים וולקן, "אבל אני התרכזתי בתפקיד שלי, אולי בגלל חוסר הניסיון שלי. ממש התרכזתי רק בו, חשבתי על עד כמה שאני שונא את אחי הקטן על זה שהוא בוגד בי. זה היה המניע שלי. 'פנתר לבן' זה שם הסרט, אני חושב שהסרט הוא בעצם עלי ועל איך בגדו בי. התרכזתי רק בזה. לדעתי הסרט הוא על איך עושים הפי אנד מבגידה".
- אלכס רוצה להשתלב בחברה הישראלית. למה זו בגידה?
"את לא חושבת שהוא בגד? אני חושב שהוא נפטר ממה שהפריע לו לקבל את ההפי אנד שלו. כולל מאנשים".
- רוסים צברים יאהבו את הסרט?
"אני חושב שכן. אני חושב שרוב הילדים, הבנים, תמיד רוצים להיות או גנגסטרים או שוטרים, זה המשחק האהוב עליהם. הסרט ייתן להם קצת מזה ואז הם ייקחו צד.יכריחו אותם לקחת צד".
- למה צריך לקחת צד בכלל?
"אני מדבר מהחיים שלי. ככה אני משחק. אני לוקח צד ואז ממשיך איתו".
- אז באיזה צד אתה עכשיו?
"אני בצד שלי, פשוט תמיד יש עוד אנשים שהם איתי ואז אני בצד שלהם גם".
- מה ההורים שלך חשבו על הסרט?
"עם אבא הייתי בהקרנה של הסרט במוסקבה, ואת אמא שלחתי להקרנת בכורה בישראל. אבא שלי לא האמין שהגעתי ממש לקולנוע, הוא חשב שזה יהיה איזה סרט שמישהו עשה במאתיים שקל וצילם במקלט, כך שהוא הופתע לטובה וממש אהב. סופסוף הוא ראה משהו שאני עושה וזה באמת משהו ששווה לעבוד בשבילו, כי הוא לא כל כך מבין את הראפ שלי. אבל בשנים האחרונות הוא קצת מתחבר לזה, אני חושב שזה בגלל הגיל, הם נהיים קצת רכים יותר (צוחק). ואמא שלי? היא אמרה לי 'אתה חייב להתעסק בזה, רק בזה! אתה נראה שם מעולה!'. את יודעת, כמו כל ההורים".
מתכננים ללכת ל"פנתר לבן"? ספרו לנו בפייסבוק