פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פליימוביל 13: קבלו את קליפ השנה

      לא ייאמן: וניה היימן ויוני בלוך, שני ישראלים זבי חוטם, הולכים ויוצרים עבור בוב דילן את מה שהוא ככל הנראה קליפ השנה. ובינתיים, יש כאלה שכבר חולמים לרשת את דילן

      Jake Bugg – Shangri La

      כתבי מוזיקה אוהבים לסמן דילנים חדשים על בסיס שנתי, ובדילן הכוונה לעולם אינה לאמן עדכני עם רמות דומות של אומץ וסקרנות, אלא לגבר לבן עם גיטרה אקוסטית שמזכיר אסתטית את המקור, לרגעים. בשנה שעברה היה זה נער בריטי בן 18 בשם ג'ייק באג. באג יוצר רוקנ'רול אקוסטי עם טעם של פעם (קצת דילן, קצת באדי הולי, קצת ביטלס, קצת ניק דרייק, לנער היטב), ומבצע אותו היטב עם קול חזק שמחפש את נקודת האיזון בין אלכס טרנר לנואל גאלגר. העניין האמיתי בו התעורר בזכות מילת הקסם בכל מה שקשור לרוק – "אותנטיות". באג הוא הצעיר העמוק שלא מתעניין בעולם הזוהר, בז לכוכבי ריאליטי וכותב בכנות על נעורים ועבירות קטנות ברחובות עיר הולדתו, קליפטון. הוא לא ממש משורר ביבים, אבל הוא כן יודע לכתוב בלדה טובה ולחרוז המנונים למחששה שמאחורי בית ספר. הבכורה שלו זכתה להצלחה לא מבוטלת ובאג יצא מהשכונה – את האלבום השני שלו הוא כבר הקליט ב-LA עם המפיק האגדי ריק רובין.

      "Shangri La", שנקרא על שם האולפן של רובין, הוא גרסה מעט יותר מלוטשת ואמריקאית של אותו הדבר. באג עדיין יודע לכתוב שירים על תבנית "Subterranean Homesick Blues" ("There's a Beast And We All Feed It" הפותח), ובלדות אבק דרכים מתגלגלות ("Me And You" היפה). האלבום הזה לא מנסה להרחיב יותר מידי את המנעד הסגנוני של באג, אלא רק להאריך את סיבוב הניצחון של האלבום הקודם. הרגעים החלשים כאן הם דווקא אלה שבהם הוא מנסה ליצור רוק סטנדרטי, לדוגמה בסינגל "What Doesn't Kill You" שנשמע כמו חיקוי זול של הארקטיק מאנקיז. האלבום נשמע בסדר גמור אבל קשה להגיד שמורגש איזה מגע מעניין במיוחד בהפקה. שוב נדמה שהיתרון הגדול ביותר בהפקה של ריק רובין ב-2013 הוא איזכור שמו. "Shangri La" הוא אלבום מהנה ומרשים יחסית ליוצר שעוד לא חגג 20, אבל קשה לחכות לשמוע איזה שירים באג יכתוב בעשור הבא של חייו, אחרי שיחווה עוד כמה דברים לכתוב עליהם.

      הנה האלבום להאזנה מלאה:

      Blood Orange – Cupid Deluxe

      והנה מצטיין ההייפ של החודש – דוונטה היינס המציא את עצמו מחדש לא פעם עד שמצא את מקומו כחביב הבלוגים של 2013. הוא היה חבר בלהקת הדאנס פאנק Test Icicles, לאחר מכן הוציא שני אלבומי אינדי פופ מצליחים למדי תחת השם Lightspeed Champion ובשנים האחרונות זכה להצלחה כמפיק וכותב שירים עבור אמני פופ נישה כמו סקיי פררה וסולנז'. במקביל הוא גם החל לשחרר חומרי סולו תחת השם "Blood Orange" ששומרים על אותו סגנון אייטיז רך שהפך פתאום לאופנתי כל כך, ועל אותו טון מתוודה. היינס מצטיין בשירים על אהבות בלתי ממומשות ומגעים מפוספסים. שירי אהבה שכמעט אף פעם לא זוכים להגיע לחלק של האהבה.

      "Cupid Deluxe" הוא אלבום חושני שנע בין שירי ארט פופ לאר אנ' בי מלוחשש. היינס הקיף את עצמו באלבום הזה בנבחרת של מוזיקאים אורחים ושמר עבור כל אחד מהם כאב לב בהתאמה אישית. מצטיין ביניהם דייב לונגסטרת' מה-Dirty Projectors שמגלה את הליונל ריצ'י הפנימי שלו ב"No Right Thing". אין ספק שהיינס מכיר את הצליל שלו לעומק, והבנאדם רק הופך למעבד מרשים ומסוגנן יותר עם כל הוצאה חדשה. מצד שני הרבה מהשירים שלו נוטים להתערבב יחד. אולי זו הבחירה האסתטית להימנע מזוויות חדות ומהלכים דרמטיים, אבל האלבום האווירתי הזה לא מצליח לגרום להרבה יותר מתחושת מלנכוליה עמומה. עוד כמה שירים טובים באמת כמו הצמד הפותח של "Chamakay" ו"You're Not Good Enough" היו עוזרים לפזר את הערפל הנעים הזה אבל כנראה שנאלץ להסתפק בתצוגת תכלית של מפיק מוכשר.

      Throwing Muses – Purgatory / Paradise

      מיתולוגיית הרוקנ'רול של קריסטין הרש כמעט טובה מכדי להיות אמיתית. בגיל 16 מכונית נכנסה בה כשרכבה על אופניים והיא אושפזה בבית חולים עם זעזוע מוח כפול (יש דבר כזה). הרש טוענת שמאותו רגע החלה לשמוע מוזיקה בכל מקום. רעשי רקע הפכו פתאום לשירים שלמים שדורשים להיכתב. את Throwing Muses היא הקימה בתיכון יחד עם אחותה החורגת טניה דונלי, שבהמשך תעזוב ותקים עם קים דיל (עוד אישה שמכירה את החיים תחת צילו של גאון משוגע) את הברידרז. בימי הלהקה הראשונים הרש אובחנה עם הפרעת אישיות דו-קוטבית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהיצירה שלה ולא פחות חשוב, מהתדמית שלה. עד היום ההפרעה הנפשית צובעת את הדרך בה הקהל מפרש את היצירה שלה. ב-1986 הלהקה הפכה לסנונית האמריקנית הראשונה שחותמת בלייבל האינדי האנגלי 4AD וכדי לשמור על זה מעניין, הרש בת ה-19 גם נכנסה באותה שנה להיריון. לא במפתיע, השירים של הנערה הדו קוטבית שקולטת שירים מהאוויר לא נשמעו כמו שום דבר אחר באותה תקופה ואלבום הבכו¬רה חסר השם של Throwing Muses הפך לפנינת קאלט בקרב קהל תלמידי הקולג' האמריקאים, למרות שיעברו יותר מ-20 שנה לפני שישוחרר רשמית בארה"ב.

      לא קל לתאר את הצליל של הלהקה הזאת. מצד אחד אפשר לדבר על קווי גיטרה מורכבים, מקצבים לא סטנדרטים ושירים מרובי חלקים שנוטים לחרוג מהמבנה המסורתי של בתים ופזמונים. ומצד שני, עד כמה שהשירים האלה מפותחים מבחינה טכנית, בבסיסם מבעבע משהו גולמי ולא צפוי. הרש שרה כמו ילדה קטנה שבוחנת את גבולות הקול שלה לראשונה. היא צועקת, נוהמת, לוחשת ומשחקת עם ההברות. השירים עצמם אסוציאטיביים לחלוטין ומלאים להתפקע בדימויים מטרידים ורצונות סותרים. "אני אוהבת רק חלקים מדברים שאני שונאת" הרש שרה ב"Vicky's Box". עם השנים היצירה של הלהקה הפכה מלוטשת וקלה יותר לעיכול, אך ה-Throwing Muses מעולם לא זכו להכרה רחבה באמת. למרות זאת, קל לזהות את ההשפעה שלהם על הכתיבה של מעריצים מוכרים יותר כמו קורט קוביין ומייקל סטייפ.

      האלבום החדש של Throwing Muses יוצא עשור אחרי אלבומם הקודם, שגם הוא נחשב לאלבום קאמבק בזמנו. בניגוד לאלבום ההוא, שנשמע כמו ניסיון חזרה מפוקס ואגרסיבי שנלחם על תשומת הלב של הקהל, "Purgatory/Paradise" נשמע כמו יומן המתעד רגעי יצירה נבחרים מעשר השנים האחרונות (הוא אפילו מגיע עם ספר נלווה). האלבום כולל 32 קטעים, רובם מגרדים בקושי את שתי הדקות, שבמקרים רבים נשמעים כמו סקיצות. שירים ללא סיום שנעצרים אחרי פזמון אחד, גרסאות שונות לשירים שהופיעו מוקדם יותר, חיפושי גיטרה שמתחדדים לרגע ושוב מתערפלים – זה אלבום של מוזיקה ראשונית ולרוב מרתקת. אם ב-2003 Throwing Muses נשמעו כאילו הם מנסים לצאת שוב אל העולם, האלבום החדש שלהם נשמע כמו הזמנה לצותת להם מתאמנים במרתף.

      קליפ השבוע: Bob Dylan – Like A Rolling Stone

      לכבוד יציאת מארז "The Complete Albums Collection" האימתני, הלייבל של בוב דילן הוציא קליפ רשמי ראשון ל"Like A Rolling Stone" האלמותי, מועמד לגיטימי לשיר הטוב ביותר בכל הזמנים. בקליפ ניתן לזפזפ בין ערוצי טלוויזיה שונים כאשר כל משתתפי התוכניות מבצעים ליפ סינק מושלם לשיר תוך שהם ממשיכים בענייניהם, כאילו נכנס בהם דיבוק בדמותו של דילן. הנה החלק שבו זה נהיה מטורף - את הפלא היצירתי הזה ביים וניה היימן (הוא משלנו 1#) בעזרת פלטפורמת הוידאו האינטראקטיבי של חברת Interlude של יוני בלוך (הוא משלנו 2#), ובזמן שתזפזפו בין הערוצים הפיקטיביים אולי תיתקלו בין השאר בדני קושמרו בערוץ החדשות, רועי כפרי בערוץ ההיסטוריה וניב מג'ר בערוץ הספורט (הם משלנו 5# 4# 3#) או בראפר דני בראון (הוא משלהם, אבל מלך). בקיצור זה מה שנקרא פי 1000 יותר גאווה ישראלית. תייגנו תחת קליפ השבוע, אבל כנראה שזה קליפ השנה.

      ארבע בשורה

      Sampha – Happens

      סמפה, שידוע גם בתור החלק הטוב ביותר באלבום החדש של דרייק ("Too Much"), מוכיח שיש לו עוד הרבה סול נוגע ומהדהד כדי להמשיך לשבור לעולם את הלב.

      Angel Olsen – Forgiven / Forgotten

      הבכורה המצויינת של אנג'ל אולסן הייתה מלאה בשירי פולק רדופים ושבריריים. שיר הרוק השרירי הזה מגלה שהאלבום הבא שלה הולך להיות חיה אחרת לגמרי ומלכותית לא פחות.

      Ages And Ages – Divisionary (Do The Right Thing)

      Ages And Ages בונים מגדל של אנרגיות טובות על גבי שלושה אקורדים.

      Mark Kozelek – I Know

      אוסף הצדקה של ארגון 826, "You Be My Heart", כולל ביצועים של אמנים שונים לשיריו של חבר בארגון בשם דוון ריד שכל ניסיונו בעולם המוזיקה מסתכם בנגינה ברחוב. אז מסתבר שדוון ריד הוא יופי של כותב שירים.

      מה חשבתם על הקליפ של היימן לדילן? ספרו לנו בפייסבוק