"משחקי הרעב" היא לא סדרת סרטי אקשן על ילדים שהורגים זה את זה. בסרט הראשון, היה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שזה המצב. הסרט עסק בקבוצת בני נוער שמושלכים לתוך מין משחק טלוויזיה שבו הם מאולצים לחסל אחד את השני עד שרק אחד יישאר. וכבר אז כולם אמרו: היי, זה בדיוק כמו "באטל רויאל". היי, זה כמו "הנרדף" עם שוורצנגר. זה כמו הרבה סרטים אחרים, שהמטרה שלהם היתה לאפשר לנו לראות אנשים הורגים זה את זה כי בתכניות הריאליטי של היום רק מנפים אנשים ולא מחסלים אותם, וזה לא מספיק. כמובן, כדי ליצור את המצב הזה היה צריך להמציא איזה סיפור על ממשלה מושחתת ועתיד דיסטופי אכזרי שבו מצב כזה אפשרי, וכך כולנו יכולנו לצקצק על כמה שזה אכזרי ולא אנושי לצפות באנשים הורגים זה את זה בשביל הבידור, בזמן שצפינו בהנאה באנשים הורגים זה את זה בשביל הבידור.
אבל "משחקי הרעב", אחרי הכל, היא לא סדרה של סרטים כאלה, והסרט השני בסדרה מוכיח את זה. במבט מרחוק, זה נראה אולי כמו שכפול של הסרט הראשון, בבחינת "אל תתקנו את מה שלא מקולקל": שוב אנחנו מתחילים במחוז 12 העלוב, שוב קטניס ופיטה יוצאים למסע ברכבת כדי לגלות את נפלאות השחיתות של הקפיטול, ושוב החצי השני של הסרט מוקדש לתחרות. אבל הדמיון הוא על פני השטח בלבד. יותר מבעבר, קטניס ופיטה מודעים לכך שהם הפכו לחלק מהשיטה, שהשלטון משתמש בהם כדי להדק את אחיזת הברזל שלו ב-12 המחוזות, ושהמחיר של סטייה מהתסריט הוא כבד. "זכרו מי הוא האויב האמיתי" היא סיסמתו של הסרט, שכתובה על הפוסטרים (בחו"ל, כלומר. בארץ מפרסמי הסרט בחרו בטאגליין המטומטם "הריאליטי הגדול מכולם חוזר!", כי הם לא ראו את הסרט, או חושבים שאתם מפגרים, או גם וגם). זה הופך את "משחקי הרעב: התלקחות" ליותר מסתם אקשן, ומציב פער עצום בינו לבין כל המתחרים והחיקויים שצצו סביבו כמו פטריות אחרי גשם חומצי.
אם לא הבנתם על מה מדובר בכלל, חזרו הנה אחרי שתראו את "משחקי הרעב" הראשון. "משחקי הרעב: התלקחות" נועד לאנשים שראו את הסרט הקודם, ויראו את הסרט הבא. זה הסרט השני מתוך ארבעה (במסורת "הארי פוטר" ו"דמדומים", הספר האחרון בסדרה יפוצל לשני סרטים), והעובדה שהוא פרק אמצעי בולטת. שום דבר לא מוסבר בתחילת הסרט, אפילו תקציר הפרקים הקודמים לא תקבלו. הסרט גם מסתיים באופן פתאומי באותה המידה: הסיום הוא מוצלח בהחלט, אבל הוא מקדיש מעט מאוד זמן להסביר מה בעצם קרה פה לפני שהוא שולח אותנו לחכות עוד שנה לסרט הבא.
שני הבדלים בין הסרט הראשון לשני בסדרה בולטים מהרגע הראשון: תקציב גדול הרבה יותר, ופרנסיס לורנס. לורנס הזה הוא לא קרוב משפחה של ג'ניפר, אבל הוא כן במאי עם חזון ויזואלי מרשים ("קונסטנטין", "אני האגדה"). בעזרת השילוב של שני הגורמים האלה, הסרט נראה ויזואלית טוב פי תשע וחצי בממוצע מהסרט הראשון. הוא מצולם טוב יותר, מחוז 12 מדכא יותר, הקפיטול מרהיב יותר, ובכלל העולם שבו מתרחש הסרט הפך לגדול, אמיתי ומרשים הרבה יותר. עיר הקפיטול, שבסרט הקודם היתה עלובה למדי, היא עכשיו עוצרת נשימה כראוי. בסרט הראשון, התלבושות של אנשי הקפיטול היו מופרכות, מוזרות ואידיוטיות. עכשיו הן מופרכות, מוזרות ויפהפיות. תושבי הקפיטול נראים כמו אנשים שחיים בעולם שבו האופנה נלקחה עד לאקסטרים, ולא כמו חבורה של ליצנים שברחו מהקרקס דרך המלתחה של ליידי גאגא. לורנס הוא גם במאי אקשן טוב בכמה דרגות מגארי רוס, שביים את הסרט הראשון: בקטעי האקשן, המצלמה הפסיקה לרעוד והאפקטים הפסיקו להביך.
הויזואליה לא באה על חשבון הדמויות. ג'ניפר לורנס היתה ונשארה קטניס מושלמת, ושום דבר לא השתנה כאן. קשה לומר עליה משהו שלא נאמר כבר מאות פעמים: היא חזקה, היא כריזמטית, היא אמינה, היא נראית מעולה שחבל"ז. הבעיה היחידה היא שנקודות מסוימות בעלילה הופכות את ההתייחסות אל הדמות שלה כאל הדוגמה והמופת לגירל-פאוור לקצת בעייתית. אלה הדמויות שסביבה שקיבלו יותר נפח ואופי: פיטה (ג'וש האצ'רסון) הפך לפחות יבש והוסיף לעצמו קצת טחינה, לגייל (ליאם המסוורת') יש יותר מה לעשות במהלך הסרט אם כי גם הפעם הוא נדחק לשוליים רוב הזמן. אפילו דמויות משנה כמו אליזבת בנקס בתפקיד הנברשת המהלכת אפי טרינקט הפכו לבעלות עניין מעבר ל-WTF אופנתי. בנוסף, אל הסרט הצטרף פיליפ סימור הופמן כבמאי המשחקים החדש, ועוד לא נוצרה סדרת הסרטים שלא תשופר באמצעות תוספת של פיליפ סימור הופמן (זה כולל את "משימה בלתי אפשרית").
ישנן בעיות ש"משחקי הרעב" השני לא מצליח להתחמק מהן: כרגיל בעיבודים לספרים, הסרט צריך להכניס הרבה חומר במעט זמן, ולכן למרות האורך (קרוב לשעתיים וחצי) יש קיצורים ודילוגים רבים. רוב מסע הניצחון של קטניס ופיטה, למשל, נדחס לתוך מונטאז' אחד, וחבל היה יכול להיות נחמד לראות קצת יותר מכל המחוזות שעד כה לא ביקרנו בהם. גירסת-במאי של שלוש שעות פלוס, עם יותר בשר, היתה מתקבלת בברכה, ולומר דבר כזה על סרט זו מחמאה. כמו בסרט הקודם, החצי הראשון של הסרט מוצלח יותר מהשני, ומי שלמרות הכל יגיע לסרט בציפייה לאקשן כולם על כולם, רק אחד יישאר וכל זה יתאכזב. מה שיש עשוי טוב, אבל אין הרבה.
"משחקי הרעב" היה לא רע בכלל, אבל הדבר הטוב ביותר בו היה שבתחום הסרטים המבוססים על ספרים הכוללים משולש רומנטי ופופולריים מאוד בקרב בנות עשרה, הוא היה אופציה טובה יותר מ"דמדומים". "משחקי הרעב: התלקחות" הוא סרט טוב יותר מקודמו בכל תחום, וזה כמעט לא ייאמן שמשהו כל כך פופולרי יכול להיות גם כל כך מחוכם, בעל מודעות חברתית. סרטי "משחקי הרעב" הם הדבר הנכון בזמן הנכון.
מצפים ל"משחקי הרעב: התלקחות"? ספרו לנו עד כמה בפייסבוק