פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דוקטור הו" חגגה 50: מתוק, מרגש, ומעט בעייתי

      פרק היובל של "דוקטור הו" סבל מכל החוליים שמחבלים במותג בשלוש העונות האחרונות, ובכל זאת הצליח להתעלות ולספק למעריצים חגיגה מרגשת ומקסימה של הסדרה הבריטית המיתולגית

      "דוקטור הו" חגגה 50: מתוק, מרגש, ומעט בעייתי

      50 שנים ו-799 פרקים הם הישג אדיר, איך שלא תסתכלו על זה. זו סיבה לחגיגה, גם כשהשורשים שלך הם הפקה בריטית זולה ומיושנת שלא דומה כלל למוצר העכשווי. בחגיגות היובל, השורשים האלה הם גם לא משהו להתבייש בו, כי אם משהו להתגאות בו, משהו להוקיר ולהזכר בו בערגה. וכשהחללית עדיין נראית כמו "תא משטרה" (היא גדולה יותר מבפנים) - שילוב בין קו טלפון ישיר למוקד המשטרה לבודקה עבור שוטרים בתפקיד שהיה פופולרי באנגליה כשהמשטרה הייתה רחוקה יותר משלוש ספרות בטלפון - האנכרוניזם תמיד נמצא בקדמת הבמה.

      כזו היא "דוקטור הו" - סדרת המדע הבדיוני הארוכה בהיסטוריה, מלאה בסתירות פנימיות. החייזר מכוכב הלכת הרחוק גאליפריי שמטייל בחללית שלו בכל נקודה בזמן וחלל תמיד נראה בריטי, מדבר במבטא בריטי ונראה כאילו לונדון היא המקום האהוב עליו ביקום (לונדון מגניבה, אבל לא עד כדי כך מגניבה), אויביו המושבעים הן מלחיות ענק עם פומפה מחוברת אליהן, ונראה כאילו בשנים האחרונות בכל פעם שהוא "מתחדש" אחרי פציעה אנושה (הדרך להחליף שחקנים בלי להחליף דמות), הוא נהיה צעיר יותר למרות שגילה של הדמות הוא כבר למעלה מ-1000. נו שוין, לפחות החלק הזה כבר לא יהיה נכון לאחר שפיטר קפלדי ייכנס לנעלי הדוקטור בעוד חודש.

      אך אל תטעו, הסיבה לכך שדורות שלמים של ילדים ברחבי העולם מפחדים ממלחיות אינה נוסטלגיה או הורים שהכריחו אותם לשבת מול סדרה שהפחידה אותם. "דוקטור הו", חרף היעדר ההגיון הבסיסי, הצליחה פעם אחר פעם להמציא עצמה מחדש, לערבב את הנוסטלגיה עם רלוונטיות ועדכניות. טוב, לא באמת תמיד - מ-1989 ועד 2005 הדוקטור כמעט ונעלם, עם סרט טלוויזיה אחד בלבד שנעשה בתקופה הזו. אך מאז חזר ב-2005, חווה הסדרה הזו פופולריות שכמותה לא ראתה מעולם. השוק האמריקאי, שראה בעבר ב"דוקטור הו" מוצר ביזארי וחביב, קיבל את הדוקטור בגלגולו החדש בזרועות פתוחות, וכך גם מדינות אחרות שבהן ההורים מעולם לא ראו את העונות הוותיקות.

      כתוצאה מכך, ספיישל היובל ל"דוקטור הו" הפך לאחד האירועים המרשימים ביותר ש-BBC הרימו מאז ומעולם, מבחינה לוגיסטית לכל הפחות. זכויות שידור סימולטני נמכרו כמעט ל-100 מדינות, הספיישל תפס כותרות גם רחוק מאוד מהממלכה המאוחדת. אז איך היה? מתוק, מרגש, ומעט בעייתי.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אירוע מרגש. מתוך ספיישל "דוקטור הו"

      ספיישל ה-50 נדרש לעשות את הכמעט-בלתי אפשרי - להיות נוסטלגי ועדכני, עצום מימדים ולא גדול מדי עבור הסדרה, עם חשיפות מרעישות אך בלי עומס, לחגוג את הדמות של הדוקטור אך גם את מלוויו האנושיים, להסתכל הן על העבר והן על העתיד. זו בעיה עבור כל יוצר, אבל מי שמופקד על הסדרה בשנים האחרונות הוא סטיבן מופאט - תסריטאי מבריק אך בעל חיבה יתרה למשחקים עם ציר הזמן, דמויות נשיות חלשות ודאוס אקס מאכינה פשטני (ספוילר לפרק אחר לגמרי: זה רובוט?! הוא היה בתוך רובוט?! אויש, תנוח, מעצבן).


      אך במשך רוב הפרק, מופאט מצליח להתאפק, והתוצאה היא בדיוק מה שצריך להיות. השמועה גורסת כי השחקן הבריטי הותיק גויס לתפקיד הדוקטור-שמעולם-לא-ראינו פשוט כי כריסטופר אקלסטון, ששיחק את הדוקטור הראשון ב"הו" החדשה, סירב להשתתף בספיישל, ולפיכך הומצא דוקטור אחר רטרואקטיבית, אבל ההחלטה הזו השתלמה. אקלסטון היה הדוקטור הלוחמני והכועס, זאת כתוצאה מההחלטה שעומדת במרכז הפרק הזה - להשמיד הן את אנשיו והן את אויביהם לפני שהמלחמה שלהם תהרוס את היקום. ג'ון הרט האגדי שגויס לתפקיד האיש שעומד בפני ההחלטה הזו מביא אליו יותר עצב וניואנסים, מה שמצליח היטב, והיעדרותו של אקלסטון צורמת רק ברגע אחד מאוד ספציפי בו חבל שלא הופיע.

      אך "יומו של הדוקטור" אינו מטיל את כל כובד המשקל שלו על הרט, כי אם מפצל אותו שווה בשווה בין שלושה - הרט, מאט סמית' הדוקטור הנוכחי, ודייוויד טננט, הדוקטור הקודם שחוזר להופעת אורח. האינטרקציה בין שלושתם היא תענוג, והופעת אורח של בילי פייפר - השותפה האנושית של שני הדוקטורים הראשונים בגלגול החדש - מאפשרת גם לאנשים שמעולם לא ראו את הסדרה לחוש נוסטלגיה למה שהיה ותקווה לעתיד טוב עבור הסדרה.

      מי שכן ראה את הסדרה הוותיקה יוכל להתמוגג מול עשרות התייחסויות, גדולות כקטנות, אליה. לזכותו של מופאט ייאמר שבניגוד ליוצרים אחרים להם הייתה האפשרות לעשות את זה (כן, ג'יי ג'יי אברמס, אתה וה"מסע בין כוכבים" שלך), הוא לא הופך את ההתייחסויות לעיקר, והתעלומות שעומדות בבסיס הפרק לא מרגישות כשידור חוזר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      חיבור מוצלח. ג'ון הרט, דיוויד טננט ומאט סמית', מתוך ספיישל "דוקטור הו"

      ואז זה מעט משתבש, והפרק לא באמת אשם בכך. קשה להסביר למה בלי לספיילר, אבל הרגעים האחרונים של הספיישל מרגישים פחות כמו חגיגת "דוקטור הו" ויותר כמו חגיגת המגלומניה של היוצר הנוכחי שלה. והבעיה היא שכאן, במקרה הזה, הוא עושה הכל נכון. זה אותו הסיום שהוא כל כך אוהב, ובמקרה הספציפי הזה הסיום הזה מתאים. אם לא היינו שומעים את הנאום הזה והקרשנדו הזה, רואים את המונטאז' הזה, כבר כמה פעמים בפרקים אחרים של מופאט, ואם אלה לא היו מתבררים כהבטחות מעט חלולות, אפשר היה באמת ובתמים להתרגש לקראת מה שהולך לבוא לאחר השינויים ביקום של "דוקטור הו" שנעשו בפרק הזה.

      אבל אולי אפשר לתת לו, למופאט, הנחה מסויימת. הוא הצליח להסתכל על 50 השנים של "דוקטור הו" ולהפיק מהן פרק חגיגי נהדר. בעוד חודש, בפרק ספיישל של חג המולד, נוכל לראות איך הוא מתחיל לממש את החזון שהוא עצמו התווה (ולהתעצבן עליו אם לא), אבל בינתיים אפשר להפסיק לרגע להסתכל על עתיד הדוקטור, ולחגוג את עברו ואת ההווה שלו. ובסופו של היום, יומו של הדוקטור, "יומו של הדוקטור" היא חגיגה ראויה ומבורכת לסדרה המופלאה הזו.

      ראיון עם סטיבן מופאט, האיש מאחורי "דוקטור הו"

      מה חשבתם על הפרק? ספרו לנו בפייסבוק