(זהירות ספוילר בטקסט)
הרעיה יושבת על כיסא ליד החלון, שמיכת צמר דקה על רגליה וסיגריה במרכז פיה. "אני לא מאמינה", היא ממלמלת, "איך לקחו לנו אותו". שתיקה של כמה שניות ואז מונולוג שקט שכולל שתי מילים בלבד. "איזה חראות". אחר כך באות עוד שתיים, שמסכמות את היגון: "פשוט חראות".
היא מתאבלת על כלב. אנחנו במשפחה אנשים שאוהבים על כלבים, מתים עליהם ושונאים כשהם מתים. פנוויי שלנו, הכלבה הכי אונניסטית בהיסטוריה של המזרח התיכון, לא מבינה את פשר השתיקה ובוחרת שוב להתעסק עם עצמה בתנועות אקרובטיות. ככה זה עם כלבים, הם לא תמיד יודעים, גם כשאחד משלהם מת. ואם היא בכל זאת מבינה, בהחלט יש לה דרכים מעניינות להתאבל.
בחייו של כל אדם מגיע הרגע שבו הוא מגלה שהשריטה אצלו עמוקה משחשב ושהוא כנראה זקוק לטיפול. זה יכול לקרות, נניח, עם החלטה ספונטנית לצאת לאפריקה ולחפש שם את אלוויס כי הוא חי, או לשים מצלמה נסתרת ליד הבית של פול מקרטני כדי לגלות שמדובר בעצם ברוח הרפאים של הדמות שהילכה יחפה ב"אבי רוד". מצד שני, לא חייבים להיות כל כך קיצוניים: להרגיש כזה צער על מותו של בריאן גריפין, הכלב של המשפחה האלמותית מרוד איילנד, זו עדות לשריטה לא פחות עמוקה. כן, כן, הנה מתברר שחלקנו נמנים עם המטורללים האלה.
קשה להסביר לאנשים ובמיוחד לעצמך איך להרגיש עם אירוע דריסה של חיה מאוירת. פרויד מעולם לא חשב על תשובה לסוגיה הזו. לזכותם של התסריטאים של "איש משפחה", אותם אנשים רעי לב ונמוכי מצח שרצחו לנו את בריאן, ייאמר שהרמזים היו שם לכל אורך הדרך. סטואי לא הפסיק להסביר לו שהוא בצד השני של הגבעה ושכשהוא ימות מיד יביאו חדש, פיטר חשב פעם להוציא אותו לטיול ביער כשלכתפיו רובה ואפילו ניו בריאן המגניב סילק אותו מהבית לאפיזודה קצרה, רק כדי לגמור מבותר בשקית כפעולת תגמול של סטואי אחרי שאנס את רופרט. האקדח בהחלט נראה במערכה הראשונה, אבל סירבנו להאמין שהוא יירה. תראו אותנו כעבור איקס שנים, בוכים, אבלים ובעיקר לא מבינים.
החשיבות של בריאן למשפחת גריפין עצומה הוא היה המצפון שלה. לא, בריאן לא היה הדמות הכי מעניינת או מצחיקה, פרקים שבמרכזם עמד היו לא אחת פחות טובים, בעיקר בגלל עודף מלל ולעתים גם הטפות, צדקנות ומוסריות יתר. אבל בריאן היה הדמות היחידה שהייתה באמת שייכת לסת' מקפרלן, האחת שבה השתמש בקולו האמיתי. גם מקפרלן יודע שפיטר, סטואי וקוואגמאייר הם דמויות הרבה יותר מצחיקות, אבל באמצעות בריאן הוא לא דיבר, הוא התוודה והיה עצמו. הוא היה הפיתום ובריאן היה הבובה. יכול להיות שנמאס לו והתחיל להיות כבד עליו, בשבילנו זה לא תירוץ. הרי לאן היה מגיע, אם בכלל, טד הדובי הסורר אלמלא בריאן גריפין? האם אפשר לדמיין בכלל את הסרט המצוין והאנרכיסטי הזה מופק אם לא הכלב הרגשן, הסו?פר בשקל שמשגל טרנסווסטיטים? ובכלל, למה בריאן? מדוע לא מג, כריס או אפילו ג'ו? היינו מסתדרים בלעדיהם. היה קשה, אבל היינו מתגברים. את הטראומה הזו כנראה שלא נצליח לעבור.
הוא הלך מאיתנו כשהוא בן 14 פחות חודשיים. גיל מופלג לכלב על המסך. רין טין טין, לאסי ובאק מ"נשואים פלוס" לא הצליחו לשרוד כל כך הרבה, והעובדה שהם לא היו מצוירים לא ממש רלוונטית פה. סנטה'ס ליטל הלפר של משפחת סימפסון עדיין איתנו, אבל הוא בכלל לא שייך לאותה ליגה. סקובי דו הוא סתם נודניק חסר תקנה. בריאן שלנו אמור היה להיות הכלב של כל הזמנים, אבל הוא נלקח מאיתנו בטרם עת ויחד אתו נעקר הלב הפועם של "איש משפחה". את זה יגלו התסריטאים הרוצחים בתוך זמן קצר. השאלה היא אם מאוחר מדי עבורם לתקן.
"איש משפחה" משודרת בישראל בערוץ yes Comedy HD.
מה אתם אומרים - המוות של בריאן הוא טעות? דברו על זה בפייסבוק