פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אריק איינשטיין היה מסמלי החילוניות השפויה האחרונים

      אריק איינשטיין היה יותר מזמר או שחקן - הוא היה סימבול למשהו גדול ממנו, לתקופה בה עוד היתה זהות ישראלית וחילונית שלא נשענת על פלגנות או דחייה של מה שאינו היא

      אריק איינשטיין היה מסמלי החילוניות השפויה האחרונים
      צילום: סטלינק, דוד קורן, עריכה: מיכאל ברגמן, קריינות: אביב אברמוביץ'

      כשאנחנו בוכים על אריק איינשטיין, אנחנו בוכים על הרגעים בהם הוא שר את הכאב שלנו טוב יותר משהמילים שלנו היו יכולות, בקול צלול ויפה יותר משלנו. אבל עד כאן זה בעצם לא שונה מהרבה זמרים אחרים. אלא שאריק איינשטיין לא היה רק זמר, או שחקן, אפילו לא אוהד הפועל. איינשטיין, שניסה לברוח מהפומפוזיות ומהכתרים הכי רחוק שאפשר היה לברוח, היה גם שלא ברצונו סמל קונקרטי למשהו מופשט יותר, גדול אפילו ממנו.

      אריק איינשטיין 1939-2013: סיקור מיוחד

      אריק איינשטיין הלך לעולמו. 26 בנובמבר 2013 (יותם רונן)
      מתאבלים על אריק איינשטיין, אמש בכיכר רבין (צילום: יותם רונן)

      בכל מקום יחזרו ויאמרו שאריק איינשטיין הוא ארץ ישראל הישנה והיפה, וזו תהיה קלישאה גמורה, וגם אמת. כי הקול שלו הוא בית, והוא ישראל, ומין ייצוג קוליות ישראלית שלא דומה לקוליות אמריקאית או בכלל למשהו זר. איינשטיין הוא המוכר, התה והלימון והספרים הישנים. ויותר מהכל, הוא היה נסיך החילוניות הישראלית. החילוניות שפעם היה לה צביון משלה, בלי לשנוא אחרים, בלי להגדיר את עצמה רק אל מול אויב משותף – מפלגה א-פוליטית שעומדת יציבה, לגמרי בעצמה. אריק איינשטיין סימל את האופציה האחרונה להיות חילוני באופן טבעי, לא המתגונן או התוקפני. וכשהוא הלך, מבלי לשים לב או להתכוון, הוא משך איתו את המפה מעל השולחן הזה, ולא באמת נשאר מי שיושב בו. רק עוד כמה מעטים וספורים שלא רוצה בכלל לומר את שמם, לא לפתוח פה לשטן.

      הזמר הלאומי או לא, את איינשטיין אלו בטח לא הגדרות שעניינו, אבל אי אפשר להתעלם מההכרזה על המוות שלו, שדמתה באופן מצמרר להכרזה על מותו של יצחק רבין. הרופא עם הקול הרועד, כמעט מתנצל על שלא עשו מה שאי אפשר היה לעשות. להציל את האדם ואת מה שייצג. היבבה הלא מאמינה של מישהו, מישהי, ברקע. התחושה שהאוויר נעשה סמיך, שופף את היציבה, מכביד על הכתפיים. ושמי יכול ללכת לישון עכשיו?

      אזרחים מדליקים נרות לאריק איינשטיין בכיכר רבין, נובמבר 2013 (בן קלמר)
      מתאבלים על אריק איינשטיין, אמש בכיכר רבין (צילום: בן קלמר)

      ההתקבצות בכיכר רבין, נרות הנשמה, השירה אל תוך הלילה. כל אלו לא מקריים בדמיון שלהם לאבל על יצחק רבין. איינשטיין היה חוט, אחרון או מבין האחרונים, אל איזו זהות ושייכות. אולי זהות מדומיינת, אולי כזו שלא צינית רק לגבי עצמה. מותר לבקר אותה, רק אם אפשר – לא ממש עכשיו. בסופו של דבר איינשטיין והמוזיקה שלו היו שייכים לכל מי שרצה בהם – ימין, שמאל, צעירים או קשישים, אלו שלא דרכו בבית כנסת, אבל גם אלו שמדברים עם אלוהים. גם האדומים וגם הצהובים. בסופו של דבר באריק איינשטיין היה משהו נדיב יותר ופלגני פחות מאשר בנו שאימצנו אותו אל ליבנו וחרטנו את מילותיו על דגלנו. הוא יישאר זה שפשוט היה הוא, בלי לפקפק על כל שעל במה שהוא מייצג, בלי להיות חלק מוויכוחים של ניכוס תרבותי. לנו זה יקרה בכל מקרה, נרצה או לא; אנחנו, שמכורים לדה קונסטרוקציה, אנחנו אלו שנפרק את אריק.