החותם העמוק שהטביע אריק איינשטיין במוזיקה הישראלית והחלל העצום שהותיר עם מותו הם עניין ידוע ברבים וכמעט מובן מאליו. עם זאת, שנים רבות לפני שהפסידה אותו המוזיקה, כבר הפסיד אותו הקולנוע המקומי. מיטיבי הלכת זוכרים את איינשטיין כנוכחות מרכזית ומשמעותית בסרטים הישראליים של שנות ה-60 וה-70, קודם כל כשחקן מחונן, וברגע מסוים גם ככותב מבריק. הקריירה הקולנועית של איינשטיין היתה קצרה, אך בעלת משקל. איכשהו, מבין כשמונה סרטים שהשתתף בהם (תלוי איך סופרים), לא פחות מארבעה הם נכסי צאן ברזל, שיופיעו ברוב דירוגי "הסרטים הישראליים הטובים של כל הזמנים". גם הסרטים האחרים שלקח בהם חלק ראויים לבחינה נוספת. איינשטיין הביא לקולנוע את אותה הכריזמה האצילית, שאפיינה אותו בשיריו.
דמויותיו, למרות היותן אנושיות ואף פגומות לעיתים, תמיד הקרינו זוהר של כוכב קולנוע נדיר. הפניית העורף של איינשטיין למסך הגדול איש שם באמצע שנות ה- 70 לוותה בתחושה אמיתית של פספוס. אין ספק, שאיינשטיין יכול היה ליצור עוד כמה וכמה תפקידים בלתי נשכחים, ועצוב מאוד שהקאמבק המיוחל כל-כך שלו לקולנוע לא יקרה כבר לעולם.
אריק איינשטיין 1939-2013: סיקור מיוחד
צעדיו הראשונים של איינשטיין בקולנוע היו אופייניים לבוגר טרי של להקת הנח"ל. כמו חבריו ללהקה אורי זוהר, חיים טופול ויהורם גאון, לאיינשטיין היו כישרונות בתחומים שונים והוא רצה לנגוס בעולם התרבות והבידור הישראלי מכמה שיותר כיוונים. בתור בן של שחקן רציני, יעקב איינשטיין מתיאטרון אוהל, עולם המשחק אף פעם לא היה זר לו, ובראשית הדרך השקיע בו לא פחות מאשר במוזיקה. אגב, האב והבן שיתפו פעולה ב- 1962, כאשר שיחקו יחד בסרט "ניני" של שלמה סוריאנו. למרות ההבדלים בוותק, לשניהם זה היה התפקיד הקולנועי הראשון. איינשטיין הבן שיחק צבר יפיוף שמתאהב בערביה נוצרית בלונדינית להפליא, ואיינשטיין האב שיחק באופן לא מפתיע את אביו הלא מרוצה. טבילת האש הראשונה של האיינשטיינים בקולנוע עוררה שערורייה ציבורית בזמנו בשל הנושא הטעון, וכמעט לא נחשפה לקהל. יעקב איינשטיין נפטר, בדומה לבנו, מהתקף לב קטלני בשנת 1970.
גורל עבודתו הקולנועית השנייה של אריק איינשטיין היה מהפך של 180 מעלות לעומת העבודה הראשונה. הבמאי אפרים קישון והמפיק מנחם גולן ליהקו אותו פעם נוספת לתפקיד מאהב צעיר בלהיט המטורף "סאלח שבתי", אבי כל סרטי הבורקס באשר הם. אמנם הנוכחות הדומיננטית בסרט היתה זו של חיים טופול, שהפליא לשחק גבר מזרחי מבוגר ממנו בעשרות שנים, אך איינשטיין הצליח ליצור קונטרה משובחת בתור הצבר הצעיר והחצוף. לאחר ההצלחה הגדולה של הסרט, איינשטיין המשיך בשיתוף פעולה עם מנחם גולן גם בקומדיה הימית החביבה "דליה והמלחים", שבה הופיע, בין השאר, לצד חבריו לשלישיית גשר הירקון על שני הרכביה: יהורם גאון, בני אמדורסקי וישראל גוריון.
בהדרגה, התנתק איינשטיין משורשיו בבידור העממי סטייל להקת הנח"ל והחל לבנות את עצמו כאמן רציני. גם בקולנוע הוא נטש את תפקידי המאהבים הצעירים בקומדיות קלילות לטובת יצירות מאתגרות יותר, שלרוב היה שותף ליצירתן. במסגרת חברת ההפקות הגר שהיה שותף להקמתה עם חבריו לחבורת לול המיתולוגית, ביקש איינשטיין לפתח פרויקטים אישיים נטולי גוון מסחרי. במסגרת זו, במקביל לבשורת הרוק שהביא למוזיקה הישראלית בראשית שנות ה-70, איינשטיין לקח חלק בסרט "שבלול", עבודת הביכורים הייחודית של בועז דוידזון ("אסקימו לימון"). דוידזון ואיינשטיין יצרו סרט רוק מיוחד במינו, ששילב בין תיעוד דוקומנטרי של עבודה על התקליט המופתי "שבלול", קליפים לשירי התקליט ומערכונים אנארכיים והזויים. הסרט הזה הוא כנראה הפעם הראשונה והאחרונה, שבה איפשר איינשטיין לקהל להציץ אל חייו האישיים. אמנם מעט מאוד צופים הגיעו לראות את הניסוי המוטרף של "שבלול" על מסכי הקולנוע, אך עם השנים הסרט קיבל מעמד של פולחן וצבר לא מעט מעריצים.
אותה חברת הגר עמדה גם מאחורי ארבע תוכניות לול המופלאות, שיצרו איינשטיין וחבריו לטלוויזיה הישראלית הצעירה, שהיו מין גרסה נגישה יותר והזויה פחות למה שניסו לעשות ב"שבלול". אורי זוהר ובועז דוידזון ביימו את התוכניות, שגם הן הורכבו משירים ומערכונים. איינשטיין שר שם כמה משיריו המדהימים ביותר, וגם עיצב כמה וכמה דמויות קומיות אדירות במסגרת המערכונים המיתולוגיים. מספיק להזכיר כאן את מערכון "חידון התנ"ך" ואת מערכון "העליה לארץ", שבשניהם שיחק כמה וכמה תפקידים מטורפים, כדי להיזכר בגודל הכישרון הקומי של איינשטיין.
רק לשני תפקידיו האחרונים של איינשטיין בקולנוע ניתן היה להקדיש מאמר שלם. "מציצים" (1972) ו"עיניים גדולות" (1974), בהם שיתף פעולה עם חברו הגדול אורי זוהר, הם ללא ספק שניים מהסרטים הגדולים ביותר שנוצרו בישראל, אם לא הגדולים מכולם. איינשטיין, שלקח במקרה זה חלק גם בכתיבה והיה אחראי לפי העדויות לכמה משורות הדיאלוג המבריקות בשני הסרטים, עזר לזוהר לשים על השולחן את חומרי המציאות של חייהם ולהפוך אותם לאמנות מופלאה. ב"מציצים", משחק איינשטיין מוזיקאי לא מאוד מצליח, שנוטש את משפחתו לטובת בילויים מיניים קצרי מועד ומסרב לקחת אחריות על חייו. ב"עיניים גדולות" איינשטיין הוא שחקן כדורסל בקבוצתו של זוהר, וקול ההיגיון והמצפון בחייו. אין ספק, שאל שני התפקידים הביא איינשטיין הרבה מעצמו, ועל כן בעת הצפייה בהם קשה שלא להתפעל מהאותנטיות והכנות שניבטות אלייך מהמסך.
חזרתו בתשובה של אורי זוהר ופרישתו מהעשייה הקולנועית מסמנת גם את סיום דרכו הקולנועית של אריק איינשטיין. יתכן וזאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שלא שב אל המסך הגדול. אחרי תאונת הדרכים הקשה, שגרמה לו להפסיק להופיע על הבמות עם שיריו, ברור היה שהסיכויים לחזרתו אל המסך מתפוגגים גם הם. עם זאת, תשוקתו של איינשטיין למשחק נראתה היטב בקליפים לשיריו, וכמובן בקלטות הווידאו "כמו גדולים", שיצר לילדים.
ב- 1992 שבר איינשטיין באופן חלקי את פרישתו מהקולנוע עם סרט המערכונים "כבלים", אותו יצר יחד עם צבי שיסל ומוני מושונוב. הסרט, שהיה בעצם הפקת וידאו ששודרגה לקולנוע, התבסס על הנוסחה המנצחת של "לול": שילוב בין מערכונים שנונים לשירים בביצועו של איינשטיין. הנושא היה השתלטותה של הטלוויזיה בכבלים על חיי הישראליים, והוא איפשר לאיינשטיין להפגין פעם נוספת את כישוריו הקומיים בגילום שורה ארוכה של דמויות ססגוניות: גנגסטרים, רבנים, קשישים איטלקיים ועוד. גם הסרט הזה צבר בהדרגה מעמד פולחני.
מבט על הקריירה הקולנועית הקצרה של איינשטיין מעורר תחושה של פספוס. ברור שהקולנוע הישראלי יכול היה להרוויח מנוכחותו הרבה יותר. ברור שיכול היה ליצור עוד הרבה תפקידים בלתי נשכחים. עם זאת, החותם שהטביע בקולנוע הוא משמעותי יותר מזה של רבים אחרים, שעשו הרבה יותר. זה הזמן לחזור אל הסרטים ההם, ולהתחיל להתגעגע.
ספרו לנו על הרגעים הקולנועיים האהובים עליכם של אריק איינשטיין