סנאפצ'יק

על יד דלת הכניסה נכתב: "טווח אפס - פבל וולברג בתצלומים של הזמן האחרון, לתשומת לב המבקרים: כמה מן הדימויים בתערוכה עשויים להיות קשים לצפייה". זה, בצירוף כמה ביקורות נלהבות (למשל זו של סמדר שפי, שהתפרסמה ב"הארץ" והכתירה את התערוכה כ"סיוט מתמשך: 93 תמונות שמקיפות את הצופים ואינן נותנות להם מנוח" וכ"שורה אינסופית של אסונות, של רגעים בלתי אפשריים") הספיק כדי לעורר את תיאבונה של מפלצת הסנאף שבי.

חשבתי: הנה אני עומדת לראות את הדברים מ"טווח אפס", לצפות בהתרחשויות הפוליטיאקטואליות כפי שהן באמת. הנה אני עומדת לגעת בבשר הרוטט, ללא הפילטרים והצנזורה העצמית של התקשורת. אלה הן התרחשויות מה"זמן האחרון", מהזמן שעכשיו, ודרך הבוטות הצילומית אוכל לתפוש את הזמן הבלתי נתפש הזה, להבין. ורגעים לפני שאקנח בשלב האכזבה הצפוי שלי (כי כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, כגודל הציפייה כך צריכה להיות הכרית, אחרת זה לא נכנס), אעצור כדי למסור לכם עוד כמה פרטים על התערוכה.

האמן, פבל וולברג, הוא צלם שטח פוליטי של עיתון "הארץ". חלק מהצילומים בתערוכה הופיעו בעיתון בעבר, אחרים שייכים לסדרות אישיות יותר. הצילומים תלויים ב"טווח אפס", בתליה ישירה, עירומה, ללא מסגרת ועל גבי דיקטים. שמותיהם - על שם המקומות שבהם נלקחו: דיסקוטקים בתל אביב, התנחלויות, זירות פיגועים, מחנות פילטים, כך שההצבה כולה משרטטת מעין מפה של ארץ ישראל. שוב רוצה לאמר: אובייקטיביות, ישירות, נייטרליות – פשוט, הדברים כפי שהם.

ילדים משחקים בנשק ומתעללים באפרוחים מול חיילים, שחיטת תרנגולות ועיזים לצד שחיטת בני אדם, הרוג פלסטינאי כנגד הרוג ישראלי, ילדים פלסטינאים משחקים מול ילדים מתנחלים משחקים, חיילים בטנק מול צעירים דקדנטיים המבלים בדיסקוטק, חייל חובש כיפה רוכן מעל הרוג פלסטינאי וכו'. בולטים במיוחד הדגש על פניהם של החיילים והאנלוגיה בינם לבין הילדים: החיילים מוצגים כילדים קטנים, קורבנות מבוהלים, ולא ככובשים אכזריים.

וולברג משתמש בטכניקת צילום ריאליסטית משולבת בהפשטה חלקית (דרך צילום ללא פוקוס), ובזויות צילום שמעוותות את האובייקט, לפעמים עד כדי גרוטסקה. עובדה זו, מול הקונטקסט הנייטרלי לכאורה, מגלמת את הפרדוקס הצילומי הרולאן בארתי המפורסם: דווקא משום נראותו ה"אובייקטיבית" של הצילום הוא מצליח להעביר מסר אידיאולוגי, אנטי- אובייקטיבי. ומה המסר? האם וולברג הוא שמאלני שלא אוהב מתנחלים? יכול להיות שיש לו משהו נגד האסקפיזם המועדוני? נגד המלחמה? האם הוא רוצה לומר לנו שאלימותם של הילדים היא תוצאה של הכיבוש? האם מהצילומים מעוררי האמפטיה של החיילים הנדמים כילדים אפשר להסיק שהאמן מתנגד ל"שמלאניות קיצונית" שרואה רק את הצד האחר? יכול להיות שכל התשובות לשאלות האלה נכונות?

בתערוכה של וולברג לא צריך להתאמץ במיוחד כדי להבין למה התכוון המשורר. מה שעובד בעיתון לא בהכרח עובד בתערוכת אמנות. המסר בצילומים ישיר מדי, פלקטי מדי, נאיבי מדי, בוטה מדי.

ובאשר לענייני, למפלצת הסנאף שבי: טוב, אמנם היה שם גם איזה ראש כרות וגופה עם חורים ברגליים אבל ההפוך ששתינו אחר כך בקפיטריה היה לא פחות מגעיל. הכיתוב בכניסה הבטיח לי זעזוע ,"סיוט מתמשך", משהו שינער אותי באמת וישלוף אותי באחת מהשלווה הבורגנית שלי. וכמו בורגנית טובה, אני רוצה לקבל את מה שמגיע לי. במקום זה קיבלתי רטרוספקטיבה חביבה של צלם עיתונות נחשב. ממש חמוד. משהו.