הברומאנס של השנה
הרעות, נשאנוך בלי מילים. למרות שהרעות האמיצה בין בינו ונתן ב"רויאל שף" דווקא לא סותמת את הפה. השניים הפכו תוך מספר פרקים לזוג הצמוד בישראל, היודה ונינט החדשים, ד"ר שקשוקה ופרופסור גת, הרגשן והציניקן. בינו דומע חרישית ונתן צועק עליו שהוא מטומטם, והאהבה פורחת. "אני ואתה לא שייכים לפה", מסביר נתן לבינו בחיבה, "אנחנו שני פגי תוקף שצריך לשלוח בחזרה לארץ". שני הפגים מדלגים לאחו לקטוף פטריות כמהין, כה רומנטי, אבל זריז בבקשה כי כל פטריה שווה כמה עשרות פאונד ונתן רוצה כבר לעשות קופה ולעוף לשנו"צ. במשימת ציד הכמהין מחלקים למתמודדים כלבים המומחים באיתור פטריות, כלבים שכדברי לירן גבאי הם "שני סוגי כלבים לגמרי אחד לברדור ואחד חום". קבוצת בינו ונתן גוררת את הכלב האהבל שלהם אנה ואנה והוא לא מוצא כלום, זולת פטריה בודדת שההפקה שתלה בחול ברגע האחרון שלא יהיו פאדיחות.
אבל מה זה משנה העיקר שיש להם זה את זה. בינו ונתן ממשיכים לטפח את מערכת היחסים ביניהם, והפעם יוצאים להעיף יחדיו עפיפון. כלומר, בינו יוצא להעיף עפיפון ונתן רץ אחריו וצועק שהוא מטומטם. "הוא עושה לי מנחוס", מודה בינו בעצב, לאחר שהעפיפון שלו נפטר בפעם השישית לקול מצהלות ה"יופי, כל הכבוד! עכשיו יבואו תיירים מכל העולם לראות את העפיפון הזה!" הסרקסטיות של נתן. אבל למרות אלמנט ההתעללות שבמערכת היחסים הזאת, היא עובדת בהרמוניה מושלמת.
נראה שבינו אוהב שיש לצדו תמיד מישהו שנותן לו סיבה לפרוץ בבכי, התחביב הקבוע שלו. הוא אפילו חושב להיכנס עם נתן לעסקי הקייטרינג (עד הרגע שבו נתן צועק עליו שלא יתערב לו בביזנס). ככה זה באהבת אמת, לפעמים אתה צריך ללמוד לתת ספייס, לשים את עצמך בצד לרגע ולהגיד לפרטנר שלך בבקשה, הבמה שלך, תן טסטה של שעתיים, אני פשוט אחכה כאן בשקט עד שתחזור מעסקי הקייטרינג המשגשגים שלך ואעיף לי עפיפון.
את מטורפת, אתה חתיך. שניכם מעפנים
הזוג הפחות מעניין של הווילה הוא גבאי את מריה. הוא: דון ז'ואן חלקלק עם לב זהב, מחבר ספר הילדים "השועל שלמד להקשיב". היא: שחקנית שייקספיריאנית ביישנית ומצחקקת. יחדיו הם: המתישים בע"מ. יושבים מול האגם, מביטים בציפורים, היא חופרת על תובנות המשחק והוא מחפש עוד הזדמנות לבשר לה שהיא יפה, ומחול הפיתוי הדבילי לא תם. שיאו של המחול במשפט הסופר-אוקוורד של גבאי: "כיף לך שאני מחזר אחרייך?" וואו, כן, כיף לי, אולי אם יישאר לנו זמן תוכל גם להשתוקק אליי איזה שתיים שלוש דקות עם אופציה לכמיהה זריזה, ואם אפשר בבקשה תציין את זה בקול רם כדי שזה גם יהיה מביך. כנראה שאין טעם לעצור את נשימתנו לקראת פרסומו של הספר "החרגול שלמד לדבר עם בחורות". כיף לכם שאני מסיימת פיסקאות? כי הנה זה קורה עכשיו.
דיג דיג דוג
ובינתיים ברחבי הבית: אף אחד לא שוטף כלים כי גבאי אלרגי לסבון ונתן אלרגי לתזוזה ובינו בדיוק מתייפח בחדר, אז הכול נופל על התאומות חביב ובניו. מזל שאבא שלהן היה מוציא אותן בגיל 12 מבית הספר כדי שיעבדו אצלו במסעדה, כי עכשיו יש להן ניסיון בלנקות אחרי אחרים. "אני לא שוטפת לכם, אני לא סעידה!" מתמרמרת אחת מהבניו, לא זוכרת איזו מהן, כנראה סעידה.
ולאחר משימת הגאווה הלאומית, בה מכר נתן ג'חנון לאזרחים הבריטים במירוצי הכלבים, ולאחר שחנוך הלך ללמוד ריקודים הודיים לכבוד זה שהוא ובכן הודי, מגיעה סוף סוף משימת האוכל השבועית. הפעם מלמדים את בשלנינו להכין דג צרפתי בשמנת, מתכון שהתאומות מאוד מתלהבות ממנו, והן מחליטות לבשל אותו לבעלים שלהן כשיחזרו לארץ. רק עם יותר לימון. ויותר חריף. ובלי הבצל. ובלי השמנת. ובלי הדג. טוב נו הן כבר יכינו קובה. השף מדגים כיצד לחתוך את הדג, מה שנותן לבינו הזדמנות מעולה לבכות שוב: למה השף חותך לדג את הזנב, זה החלק הכי טעים, אני מרגיש כאילו חותכים לי את הגוף, אני מרגיש כאילו רוצחים לי את הנשמה, אני נובל, אני קמל, מי ייתן מותי תחתיך הו נתח לברק אצילי ונוגה. קודם העפיפון לא ממריא ועכשיו השף חותך יותר מדי שוליים לדג אלוהים, כמה עוד אסונות תמיט על ראשו של הדוקטור האומלל הזה! הרצפה כבר מוצפת בדמעותיו! תשלח את סעידה לנקות!
ובינתיים בישראל:
עובד עדיין מסביר על הפיתות שלו, כבר שלושה פרקים ברצף. בקרוב הלקט.