הבולבול הוא חיה נדירה, שנמצאת כבר שנים על סף הכחדה. בולבולים בקולנוע הפכו לנדירים כל כך שכל מקרה מתועד של בולבול מעורר התרגשות גדולה. באמריקה הם נעלמו כמעט לחלוטין, וניתן לצפות בהם רק פעמים בודדות בשנה. באירופה עדיין אפשר למצוא אותם, בעיקר בבתי גידול מבודדים המרוחקים מההמון הסואן של המולטיפלקסים, ועדיין לא מדובר במראה נפוץ. והנה, לפתע פתאום מגיע "זרים על שפת האגם" ונדמה שהסרט הזה לבדו כולל יותר בולבולים מאשר ב-30 השנה האחרונות של התעשייה ההוליוודית כולה. מרוב בהלה, הועדה לביקורת הגבילה את הקרנת הסרט לא רק לגיל 18 ומעלה, אלא גם לשעה 22:00 בלילה והלאה בלבד, מה שמאפשר למעשה הקרנה אחת ליום בלבד.
הסרט יוצא, כאילו בתיאום מושלם, באותו סף שבוע עם "כחול הוא הצבע החם ביותר" . שניהם סרטים צרפתיים, שניהם זכו לשבחים ופרסים בפסטיבל קאן, שניהם מציגים סצינות מפורשות של יחסי מין, שניהם עוסקים ביחסים חד מיניים נשים ב"כחול", גברים ב"זרים". ובכל זאת הם גם הסרטים השונים ביותר שאפשר לתאר בין השאר משום שבהתאם לסטיגמות, הנשים עוסקות באהבה ויחסים מונוגמיים, בעוד הגברים עסוקים כל הזמן אך ורק בסקס מזדמן.
גם מעבר לבוטות המינית (כמעט שאין אף סצינה בסרט שאינה סצינת עירום מלא), זה סרט לא פשוט לצפייה. "זרים על שפת האגם" הוא סרט שמתרחש כולו בלוקיישן אחד בלבד. אותו חוף, אותם מים, אותה חורשה. הוא מונוטוני: יום אחרי יום, אותן דמויות מגיעות לאותו מקום כדי לעשות, פחות או יותר, את אותו הדבר. הסרט לא כולל מוזיקה כלשהי: פס הקול היחיד הוא רחשי המים והעלים.
אותה חורשה שעל שפת האגם משמשת מקום מפגש להומואים. מדי יום מגיעים לשם גברים כדי להתפשט, להשתזף ולתפוס סטוץ למשך חצי שעה או חמש דקות. אחד מהם הוא פרנק, גיבור הסרט, שמגיע למקום כמעט מדי יום ומשוחח עם כמה גברים: אחד מהם הוא הנרי, שיושב תמיד באותה נקודה, מבודד מהחגיגה שסביבו ונדמה שהוא היחיד המעוניין בשיחה ולא בהשתגלות מהירה, ואחר הוא מישל, שחיין חטוב ומשופם שפרנק נדלק עליו. וכך החיים נמשכים בשגרה ובשקט עד שבתוך אותו שקט ממש מתרחש רצח, לנגד עיניו של פרנק.
כמובן, החל מאותו רגע הסרט הופך למותחן, אבל הבמאי אלן גירודי בוחר לעשות דבר מפתיע: במקום לתת לנו לנחש מי עשה את זה הוא מראה לנו. גם אנחנו עדים לרצח. אנחנו יודעים מי עשה את זה, אנחנו יודעים מתי, אנחנו יודעים איך. אנחנו לא יודעים אם הוא יעשה את זה שוב, ויותר מכל המסתורין האמיתי, והמתסכל ביותר, של הסרט אנחנו לא יודעים למה לכל הרוחות פרנק לא עושה עם זה שום דבר.
פרנק, שהיה עד לרצח, לא הולך למשטרה. הוא לא מספר על זה לאף אחד. הוא ממשיך בשגרת החיים שלו, כאילו כרגיל. ההתנהגות שלו הופכת לתמוהה יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת. ההתנהגות הזאת משאירה את הסרט חידתי, אפילו כשנדמה שאנחנו יודעים את כל מה שאפשר לדעת, והשאלה הולכת והופכת מטרידה יותר ויותר ממש עד לסצינת הסיום, שתוציא אתכם החוצה עם הרבה סימני שאלה בראש: למה? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? מה מניע אותו? וזה די מרשים מצד הסרט להצליח לגרום לצופים בדרך החוצה לחשוב על משהו אחר מלבד "יו, היו פה ממש הרבה בולבולים".
אז היה שווה? היה צריך את כל הסקס המפורש הזה כדי לספר את אותו סיפור בלתי פתור? שאלה טובה. "זרים על שפת האגם" מצולם היטב, מעורר מחשבה ומבהיר ששום דבר כאן לא מקרי; אבל הוא גם מינימליסטי, חידתי ומאתגר. בהחלט לא צפיה קלה, ואם אתם הולכים בשביל הסקס אפילו "כחול הוא הצבע החם ביותר" כבר עדיף. זה מבצע שנועד לצופים הרפתקנים ונועזים בלבד. ולא בגלל הבולבולים.
האם תצפו ב"זרים על שפת האגם"? ספרו לנו בפייסבוק