"שש פעמים": להוריד את הכובע בפני הסרט הישראלי המטלטל והאמיץ

מעבר לכל ההדים האקטואליים לפרשות המין האחרונות, הדרמה של יונתן גורפינקל ורונה סגל מרשימה גם כמלאכת אמנות אמיצה, חכמה, מדויקת והופכת קרביים

אבנר שביט
05/12/2013
יח"צ - חד פעמי

נערה שמשתמשת בגופה כדי להתקדם חברתית ובחורים כוחניים שמנצלים אותה ומעבירים אותה מיד ליד כאילו היתה סחורה. הדמויות האלה נשמעות לקוחות מאייטם עכשווי במדורי החדשות, אבל מדובר למעשה בגיבורים הבדיוניים של "שש פעמים", סרטם של התסריטאית רונה סגל והבמאי יונתן גורפינקל, שמגיע עתה לבתי הקולנוע בישראל.

דרמה זו נוחתת באולמות בעיתוי כה אקטואלי, עד שאפשר לחשוב כי מדובר בסרט בהזמנה, שהופק במהירות שיא כדי שלמדורי התרבות תהיה עוד דרך להתייחס לפרשה מניבת הרייטינג של הזמר המפורסם וכדי שלפסיכולוגיות, עובדות סוציאליות ומורות יהיה חומר מצולם להקרין לפני ההרצאות שלהן בענייני השעה. אך האמת הפוכה: "שש פעמים", למעשה, יצא לדרך כבר מזמן, והופק מתחת לראדר, בתקציב נמוך ובלי שחקנים מוכרים. הקרנתו הראשונה, במסגרת פסטיבלית, היתה לפני יותר משנה וחצי. יוצריו נדרשו להמתין ממושכות עד שמפיצים מקומיים יואילו בטובם לאפשר הקרנה מסחרית של עבודתם.

למרבה האירוניה, רגע לאחר שנקבע סוף כל סוף תאריך הפצה, התפוצצה הפרשה הלוהטת והמדוברת ביותר בחברה הישראלית של השנה האחרונה, וכך יצא שהאומץ של סגל וגורפינקל השתלם להם: אם בעבר אפשר היה לבטל את תעוזתם לעסוק בסוגיית הנצלנות המינית בגיל הנעורים ולטעון שאין זו בעיה חברתית בוערת, היום איש כבר לא יעז לומר זאת. התסריטאית והבמאי התגלו כנביאים בשער, ו"שש פעמים" הוא הסרט הנכון במקום הנכון.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

מוגש מטעם בי קיור לייזר
הסרט הנכון במקום הנכון. מתוך "שש פעמים"(צילום: מאיה קרבט)

עם כל זאת, יש להדגיש כי בצד נקודות הדמיון, קיימים הבדלים משמעותיים בין הפרשה המציאותית ועלילת "שש פעמים". בראש ובראשונה, זירת ההתרחשות של הסרט מפריכה את הטיעונים הגזעניים כאילו שדברים מסוג זה יכולים להתרחש רק בעולם הזמר המזרחי. ובכן, כפי שסגל וגורפינקל מראים לנו, הם קורים גם לילדי שמנת לבנבנים מערי הלוויין העשירות של תל אביב. במרכז עלילתו עומדת נערה בשם גילי (סיוון לוי), הילדה החדשה בתיכון הרצלייני, שמוצאת את הדרך המהירה, הפשוטה והבטוחה ביותר להתחבר למלכי הכיתה ולהרשים את חברותיה לספסל הלימודים – להציע בנדיבות את גופה לילדים המקובלים של בית הספר (אביתר מור ורועי ניק) ומתוך כך גם לנושאי כליהם.

הסרט, קצת בדומה ל"דוגוויל" של לארס פון-טרייר, בנוי משישה פרקים, שכל אחד מהם מתאר אינטרקציה מינית אחרת בין הדמויות הללו. המפגשים ביניהם חוצים אט-אט את הגבולות המוסריים והפלילים – אם הראשון שבהם עוד איכשהו מהוגן, הבאים אחריהם מתחילים לעורר חלחלה והאחרון כבר פרוורטי לחלוטין. כיאה לאופיים האפלולי, הם גם מתרחשים במקומות שכאלה – חניונים של בתי קולנוע, שירותים של מועדון או פשוט הקומה התחתונה בווילות המצוחצחות שבהן מתגוררים הגיבורים. כשגילי באה לבקר אחד מהם, הוריו מדריכים אותה כיצד למצוא אותו – "לכי היישר ולמטה", הם אומרים לה, ובכך מסמלים את העובדה ש"שש פעמים" מתרחש בעולם התת-קרקעי והמוחבא שמסתתר מתחת לחברה הישראלית המהוגנת לכאורה.

בכך, מצטרף "שש פעמים" לשני סרטים ישראלים בולטים ומשובחים נוספים מן העת האחרונה, שהשתמשו אף פעם בדימוי גיאוגרפי דומה – "מי מפחד מהזאב הרע" ו"הנוער", שעלילתם זיגזגה כזכור בין ישראל של מעלה ובין מרתפים עתירי פעילות פלילית. כיוון שאף אחד מן השלושה לא עוסק בסכסוך עם הפלסטינים, נהוג לקטלג אותם כ"קולנוע מקומי לא פוליטי", אבל האמת היא שהם דווקא פוליטיים למהדרין.

וכך, בדומה ליוצרי שתי הדרמות האחרות שהוזכרו, גם סגל וגורפינקל מנתחים באופן חד את תחלואיה של המדינה, ומוכיחים שלא צריך אויבים מבחוץ כדי לעשות כך. להפך, בדרך כזו, נטולת ההתקרבנות והצדקנות שהיא לעתים מנת חלקם של סרטי סכסוך, התסריטאי והבמאית משרטטים דיוקנאות מדויקים ומכאיבים של שני צדי המתרס במלחייה שאמורה להכיל את מלח הארץ של החברה המקומית.

מצד אחד, בחורה שהוליכה את גופה ואת נשמתה למקומות הנמוכים ביותר רק כדי שתוכל להיות אחת מהחבר'ה, רק כדי שתוכל להשביע את האובססיה הקולקטיבית לקבלה ולהכרה, רק מפני שהרגישה כי היום עדיף להתעטף בחשיכה במרכז הבמה מאשר לעמוד בצד ולהיוותר בצל; מצד אחר, של בחורים שהכוח והכסף כל כך עלה להם לראש, שהם חושבים שמגיע להם הכל ומותר להם הכל; של אנשים שאיבדו את היכולת להבחין בין "כן" ו"לא", בין קטינים ובוגרים, בין משחק למציאות; של מי שסולם הערכים שלהם הצטמצם לכדי מאצ'ואיזם ורהב. אז אמנם, המילה "כיבוש" לא מוזכרת כאן, ועדיין קשה לדמיין קולנוע מקומי נוקב יותר מזה.

תסריט מבריק(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מכל הדברים הללו אפשר להסיק בטעות כי "שש פעמים" אינו אלא מניפסט חתרני שקיבל משמעות אקטואלית, אך הוא הרבה יותר מכך. מעבר לסנסציה החדשותית והביקורת החברתית, הסרט מרשים בכל המישורים גם כמעשה אמנות טהור ומנותק מכל הקשר.

בראש ובראשונה, האיכות שלו באה לידי ביטוי בתסריט שכתבה סגל. מלכתחילה, הפגינה כישרון בעת שזיהתה מבעוד מעוד את הנושא שבו עוסק הסרט, ולאחר מכן בחרה בחוכמה לתחום אותו במבנה של שש אפיזודות, מה שהוסיף לסיפור קצב וקוהרנטיות. אך יותר מכך, אלה שני אלמנטים אחרים בכתיבה שמרשימים במיוחד.

במשך שנים, נאבק הקולנוע הישראלי בעברית. כל תסריטאי מתחיל למד כבר בשיעור הראשון שמוטב להיצמד לה בצורתה הקורקטית ביותר, שכן שימוש בשפה תקופתית או בסלנג עלול להישמע מגוחך. סגל לא שעתה לאזהרה, ובחרה בכל זאת לשים את האצבע על הדופק ולדבר את ישראל של 2013. וואלה, כמו שאומרים, זה הצליח לה: הדיבור של השחקנים נשמע כה אמין ואותנטי, עד שאפשר לחשוב כי הם אילתרו במהלך הצילומים, אבל האמת היא שפשוט נצמדו לכל מילה ומילה שנכתבה להם. טוב שכך, שכן התסריטאית המוכשרת השכילה לתפוס בדיוק מושלם את מהות השיח הצפוני: לא רהוט כמובן, אך גם לא עילג יתר על המידה, טבול בהשפעות אנגליות ובשימוש ב"אחי" וב"כאילו", אגרסיבי אך גם חסר ביטחון, ובעיקר כל כולו מונע מן הצורך לעשות כמה שיותר דאווין כמה שיותר מהר.

בהקשר זה טמון האלמנט המבריק השני בתסריט של סגל. היא בונה משחקי כוחות בין הדמויות, ומתארת בממזריות כיצד כל אחת מהן מנסה להפגין עליונות מעל האחרת כדי להשיג ממנה דברים. בסצינה הטובה בסרט, ניגשת גילי בנונשלנטיות אל שלוש מבנות כיתתה החדשה, ובונה את השיחה כך כדי שייפלט ממנה כבדרך אגב שאולי שכבה עם עמרי, מה שכמובן מיד מזכה אותה בהערצתן ומבטיח לה את חברתן לשעה הקרובה. בקטע זה, מבהיר לנו "שש פעמים" שלא די לגיבורה בהזניה של גופה: כדי להתקדם בחברה, עליה גם לשכלל את אמנות הסיפור ועיצוב התדמית, ולדעת מה להגיד למי, איך ומתי, כדי שמעשיה יזכו באימפקט ויוכלו להביא את התוצאה הרצויה.

משחק חכם(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

סגל גם היטיבה לכתוב כיצד הבחורים שעמם מבלה גילי, גסים ככל שיהיו, בכל זאת יודעים בחוכמתם מתי להמתיק שפתיים כדי לתת לה מדי פעם את האשליה שהיא מיוחדת בשבילם ושיש ביניהם משהו אמיתי. מנגד, היא תיארה יפה כיצד הגיבורה, קצת כמו שחרזדה ב"אלף לילה ולילה", משחקת איתם כך שלא תבזבז את כל התחמושת שלה כבר בלילה הראשון: נותנת מעצמה קצת ואז בורחת ואז מבטיחה שתתן עוד, כדי להבטיח שתמשיך להיות שיחת היום גם מחר. בסופו של דבר, התסריטאית מציגה כמובן כיצד כל העסק המחושב הזה יוצא משליטה.

לעומת זאת, תצוגות המשחק כאן תמיד בשליטה. לעתים הן כה ריאליסטיות עד שאפשר לטעות ולחשוב שסגל וגורפינקל פשוט מצאו ילדים מהרחוב וצילמו אותם בפעולה, אבל זה לא כך. לפנינו עומדים שחקנים לא מנוסים אך מקצועיים ומיומנים, ובעיקר כאלה שחכמים מספיק כדי להבין את הדבר החשוב ביותר לגבי הסרט – הגיבורים כאן, לפחות רוב הזמן, לא פועלים מתוך אימפולסים, הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ומה צריך לעשות כדי לקבל אותו, ומתנהלים בתבונה ובקור רוח.

בדיוק כמוהם, גם השחקנים עושים את עבודתם בחוכמה, ומצליחים לשקף מילולית ופיזית את המניפולטיביות של הדמויות, בלי להסס או לזייף לרגע, בלי לקבל רגליים קרות מן המטען הכבד של כמה מהסצינות, בלי חיוך או עווית שלא במקום. הדברים הללו לא אמורים רק לגבי לוי ומור שבתפקידים הראשיים, אלא גם באשר לשחקני המשנה שעושים תפקידים קטנים לכאורה – נאמר דניאל קיציס כאחת מחברותיה החדשות של גילי, או ערן איווניר כאביו של עמרי.

אתל כל אלה מנווט גורפינקל. "שש פעמים" הוא חריג בקולנוע הישראלי, שבו הבמאי הוא בדרך כלל גם התסריטאי. בסרט זה, כמו שנהוג באירופה ובארצות הברית, יש הפרדת רשויות, והתוצאה מוכיחה מדוע לעתים קרובות הפרדה זו כה יעילה: הקולנוען מבין את האיכויות שהיו בחומר הגלם, משמר אותן ומוסיף להן. היו כל מיני דרכים לצלם את הסיפור הזה, והיוצר בחר בנכונה ביותר.

מצד אחד, הוא לא ויתר על כלום. גורפינקל העניק חיים לדמויות שיוצר אחר היה מעדיף דווקא לחנוק; הקליט משפטים שהאוזן מצטמררת מלשמוע; וצילם בפרטי-פרטים מעמדים שאפילו המחשבה עליהם קשה. אך מצד אחר, הבמאי בכל זאת ידע לא ללכת רחוק מדי, לא ללחוץ חזק מדי. הוא הצליח ליצור מתח ודרמה, ולעורר רגשות של טלטלה וחלחלה, אך בלי לגלוש אל מחוזות הפרובוקציה.

וכך, מדהים ככל שזה יישמע, "שש פעמים" הוא אחד מן הסרטים האלימים שיש כעת בקולנוע – אך אין בו טיפת דם אחת, ולמעשה איש לא מרים בו יד. הוא גם אחד מן המיניים ביותר, אך כמעט ואין בו עור חשוף. רק בסופו של דבר, בדיעבד, כשמנתחים את מה שקרה בו, מבינים שיוצריו השאירו את סכין המנתחים על השולחן, ובכל זאת הצליחו לחדור לקיבה של הצופים ולהפוך להם את המעיים.

לא קל לצפייה, אבל שווה את זה(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מתגמל לצפות ב"שש פעמים", אך לא קל לעשות זאת. גם בפעם הראשונה, קל וחומר בפעם נוספת. ואם לקהל זה היה כל כך קשה, אפשר רק לדמיין מה עבר על אנשי הצוות, מהבמאי ועד אחרון השחקנים. לכן, מעבר לכל השבחים שבכתב, נראה כי הדבר הנכון יותר לעשות יהיה פשוט לקום ולהוריד בפניהם את הכובע – על האומץ, על חוסר הפשרות, על היכולת ללכת על חבל דק ועל הנכונות לקפוץ לתוך החישוק הבוער.

לקראת סוף הסרט, מתארים סגל וגורפינקל כיצד האם של אחת הדמויות הקטינות שומעת אותו משוחח עם חבריו בצורה שאמורה לעורר כל הורה נורמלי לפעולת נגד. היא עושה זאת בזמן היותה בחדר העבודה ובמקום להתמקד בתוכן הדברים, מגיבה דווקא לעוצמת הדציבלים שלהם, קמה – וסוגרת את הדלת כדי שלא יפריעו לה להתרכז במלאכתה, ובכך אוטמת אוזניה למה שבניה אומרים ואולי גם מתכננים לעשות.

עד החודש האחרון, לפחות בכל הקשור לנצלנות מינית בגיל הנעורים, גם החברה הישראלית נהגה כדמותה של האם ונהנתה מן ההדחקה והשקט. עתה, לאחר קריאת ההשכמה שקיבלה בחודש האחרון, נראה שנולדה בה ההבנה שאין לה ברירה אלא לפקוח מחדש את האוזניים ולפתוח את הדלת. אמנם ש"שש פעמים" הוא בסך הכל סרט קולנוע ולבטח לא התכוון לקחת על עצמו משימה חברתית, אבל בעוצמתו אולי ייתן את הפוש הנוסף שאכן יכריח אותה לעשות זאת.

אחרת, כמו שהסרט מתאר, זה לא יפסיק, וזה גם לא ייגמר
טוב. סגל וגורפינקל מאפשרים לנו להבין כי אחרי הפעם השישית תבוא גם זו השביעית. אנחנו לא יכולים לראות מה בדיוק יתרחש בה, אבל אנחנו כן יכולים לתאר לעצמנו שכמאמר המשפט המפורסם של איינשטיין, אם נתן לזה לקרות, הפעם השמינית כבר תהיה עם מקלות ואבנים.

  • שש פעמים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully