בית התקליט עם איתן מסורי

הופתעתי מהסגנון החדש שלהם. הייתי בן 21 וזה השפיע אפילו על המוזיקה הקלאסית שלמדתי מגיל שש. פתאום הייתה להקה שיש לה צבע אחר.

אריק איינשטיין הוא אחד שאהבתי לשמוע יותר מכל הזמרים. הפשטות, הרוגע, השירה נטולת המניירות, הקלילות, כל מילה ברורה. בתקליט הזה יש דואטים, כל אחד לקח לכיוון שונה. מדובר באלבום שונה מכל מה שהוא עשה קודם לכן. לפניו היה לאיינשטיין יותר פופ מלודי או מתיקות, אבל כאן היו השפעות של ביטלס והאלבום הזה חידד מבחינתי את המלודיות והמודרניות.

הם היו בארץ באמצע שנות ה-60, הגיעו להופיע ביחד עם להקת מרמלדה. הייתי ילד בן 16 והתייחסתי בעיקר לשירים של טרמולוס שהיו טובים יותר ומשובחים לדעתי משאר המוזיקה שהאזינו לה אז, למרות שלהקת מרמלדה היו אלו שכולם אמרו עליהם שהם איכותיים. ואכן, במהלך ההופעה גם אני התאהבתי במרמלדה, בקלילות שלהם. שנתיים אחר כך הופעתי בעיר הנוער בתל אביב בתקופה של צ'רצ'ילים והמוזיקה שהופעתי איתה הושפעה מהטרמולוס.

להקה של ארבעה אנשים שהיה להם את כל הטווח של הקולות: שתי נשים, שני גברים. יש כאלה שיגידו שזה פופ מתוק מדי או קליל מדי, אבל אי אפשר להתווכח עם ההצלחה שלהם באירופה. ההתפתחות של המוזיקה שלהם מזכירה לי את השירים שלי והזדהיתי עם זה: פחות כלים, פחות קולות, פחות קצב ולאט לאט מגיעים לרגע מסוים באמצע השיר ומעין התפתחות שנשארת על אותו ה"שלב" עד הסוף. אני אוהב את הסגנון הזה של הכתיבה, כזה שיש לו סיפור.

הוסיף לי "קונצים" בכתיבה. אני הייתי אז כותב צעיר, כתבתי לזמרות ולשירי ילדים של אמנים כמו ציפי שביט וששי קשת והסגנון של כוורת חיזק בי את התעוזה לכתוב מה שבא לי.


איתן מסורי יופיע בפסאז', אלנבי 94, מחר, יום שישי בשעה 14:00. הכניסה חינם.