(עדכון אחרון - 15:55)
השחקן והבדרן ספי ריבלין הובא למנוחות בבית העלמין בראשון לציון, לאחר שהלך אתמול (שלישי) לעולמו בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. ריבלין נפטר בגיל 66, במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. ראשון לדבר בהלוויתו עלה דב צור, ראש עיריית ראשון לציון, שבמועצה שלה היה ריבלין חבר. "רבים ודאי הכירו אותך כשחקן ובדרן מהמוכשרים בישראל", אמר. "אני, כמו כל עם ישראל, הייתי צופה נלהב, מתפוצץ מצחוק. אבל הכרתי עוד צדדים בספי - ציוני נלהב, מחובר בנימי נפשו אל מולדתו וארצו ויותר מכל - אוהב אדם.
"בעיסוק הציבורי היית איש רציני מאוד ועשית זאת בחן, הגינות, צניעות ונימוס, ולא הצלחת, אבל ממש לא הצלחת, לריב עם איש מאיתנו. וזה מהסיבה הפשוטה שאני וחבריי פשוט אהבנו אותך כאדם ובסוף, בכל זאת, הפלת אותנו לקרשים מצחוק כי במה זו במה".
"כמה היה מצחיק איתך, ספי", הכריז בהתרגשות בדבריו, "גם בימים הקשים. גם בלי קול הצלחת להצחיק אותנו. אני גאה, ספי, שזכיתי ללוות אותך מקרוב".
סיקור מיוחד: ספי ריבלין 1947-2013
(לגלריית התמונות המלאה גללו למטה)
לאחר מכן עלתה להספיד אורלי פרומן, מנכ"לית משרד התרבות, שפתחה את דבריה בציטוט מתוך השיר "אני גיטרה" של נעמי שמר, שהיה אהוב על ריבלין. "היתה לי הזכות לחוות את אותה יכולת מופלאה שלך לפוגג מתחים ולהרגיע מחלוקות בבדיחה טובה ובהערה שנונה שנשלפו באופן טבעי", אמרה. "כזה היית, ספי, איש שמח, אופטימי". היא חתמה את דבריה במילים "תחסר לחברה הישראלית כולה. יהי זכרך ברוך".
אחריה דיבר רפי גבע, חבר ילדותו של ריבלין, שחלק סיפורים משעשעים מהיכרותם רבת השנים. "היתה לך יכולת מופלאה להתחבר לאנשים מכל הסוגים", אמר, "מכל המינים ומכל הדתות. הקשר הבלתי אמצעי הזה הפך אותך לאהוב בכל מקום ובכל פינה".
לאחר מכן עלתה להספיד תמי רווה, יו"ר חברת החדשות וחברה קרובה של ריבלין, שסיפרה על משפחת ריבלין הרוויזיוניסטית, ועל ההיסטוריה המשותפת שלה איתה. "דיברנו בין הניתוחים ותמיד היית אופטימי ומלא תקווה שתוכל להמשיך להופיע", אמרה. "המשכת להילחם עד הרגע האחרון, והיית מוקף באהבה של בני משפחתך".
אחריה עלה אילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה, שאמר שאילו ריבלין עצמו היה בהלוויה היה פוסק כי "חסרים פה צחוקים". "עד הרגע האחרון לא נתת שיהיה רגע אחד בלי צחוק", אמר, והמשיך לספר על היכרותם עוד מהימים בהם למדו בצוותא בבית צבי, בהם ריבלין נחשב ל"כוכב". "אני עדיין מחכה שתקפוץ לפה ותעשה שפגט. אתה ראית ברעיון של להצחיק אנשים מצווה שלשמה הגעת לעולם. אנשים מתמודדים עם דברים כל כך קשים, ואמרת 'אני קיבלתי את המתנה הזאת לשעשע את כולם'".
"התיאטרון וההדחקה היו בשבילו כלי", אמר. "אם הוא נכנס לחדר ניתוח ולא ראה את כל הרופאים צוחקים, אין ניתוח. ברגעים הקשים ביותר, הרגעים על הבמה היו עבורו המאושרים ביותר". בסוף דבריו פרץ רונן בבכי.
אחריו עלה לדבר השחקן ששון גבאי. "ספי יקר וחבר אהוב", אמר. "הגיע הזמן להיפרד ממך. אני לא מאמין שאני אומר את זה. רציתי שתקום מהמיטה ותגיד 'די, נמאס לי מהמשחק הטיפשי הזה' אבל זה לא קרה. ידענו שזה הולך לקרות אבל עדיין זה תפס אותנו לא מוכנים. אני מרגיש מרוקן ומובס וזה מצביע על המקום הגדול שהיה לך בחיי. מהמפגש הראשון שלי איתך ראיתי מפגן של כוכב שביט שדלק ובער עד הסוף. הבמה היתה המקום הטבעי והמאושר שלך. הערכתי את שמחת החיים, האומץ וזקיפות הקומה שלך. ספי יקר ואהוב, נוח בשלום, תתחיל להכין את ההפקה הגדולה הבאה למעלה. אנחנו נצטרף אליך כשיגיע זמננו".
ארונו של ריבלין הוצב מוקדם יותר היום על במת תיאטרון הבימה, וחבריו אנשי עולם התרבות פקדו את המקום לצד פוליטיקאים וכן ישראלים מן השורה. בין המשתתפים בטקס נמנו דב רייזר, דפנה ארמוני וישראל גוריון, וגם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שסיפר על היכרותו רבת השנים עם ריבלין.
"לעולם נישאר עם הצחוק שלך", אמר. "עם החיוך המופלא, עם העיניים הכחולות ועם הקריצה שמאחורי הדברים. היית שחקן וקומיקאי מהמחוננים שהיו לנו, מוכשר מכף רגל ועד ראש. מספיק היה זיע קל בפניך וכולנו היינו נקרעים מצחוק. אני חושב שלמעטים היתה נוכחות כזאת על הבמה, והיכולת לרתק קהל בבת אחת, ופשוט ללוש אותו. אתה היית זה שהצחקת אותי, הצחקת אותנו במשך דורות. חוש ההומור שלך לווה בשכל חד. אתה אהבת את הבמה, אהבת את הקהל והקהל אהב אותך. גם ילדים, גם מבוגרים. ספי של 'הבית של פיסטוק', 'זהו זה', 'ניקוי ראש', שותף מרכזי בהווי התרבותי שלנו בכל כך הרבה מקומות".
"היתה בו שמחה ואופטימיות שמילאו אותנו", הוסיף. "היית רואה את ספי היית מחייך, וכשהוא היה מתחיל לדבר היית פורץ בצחוק, אבל היו גם רגעים שבהם הוא היה מאוד מעמיק ומאוד רציני. הוא לחם על הדעות הציוניות שלו גם כשמסביב היתה רוח אחרת. הוא מעולם לא התכופף. הוא היה אדם שחשב ודאג לארץ שלו, לעם שלו, וכל שיחה איתו היתה שילוב נדיר של הומור ושל עומק".
"גיליתי בן אדם שהתייצב ברגעים הקשים ביותר, כמו חבר", העיד נתניהו על יחסיו האישיים עם ספי. "היית לי אח והיית לי חבר. לא אשכח שגם כשנעלם לך הקול רצית ונתת לי את הקול, וגם כשסבלת כל כך היתה חשובה לך המדינה שלנו. אמרת לנו במילותיך הכתובות 'שמרו על ישראל' ועם הציווי הזה אנחנו הולכים".
"ספי יקירינו, גם בשנים הקשות של המחלה, גילית אומץ לב, שידרת אופטימיות. גם כשלא היה לך קול, ואני חושב על איזה סבל היה לך, כי הקול שלך היה הנשמה שלך. אבל גם כשלא היה לך קול, השמעת קול, ולימדת את כולנו מה הוא כוח רצון. אני זוכר שלפני עשר שנים הוא אמר לי: 'אני רוצה להיאבק במחלה. אני רוצה שנעשה מעשה כדי לאגד כוחות ולהילחם במחלה'. חשבתי אז: האיש הזה אינו נכנע. הוא כל הזמן שידר עוצמה והדביק אותי. דיברנו לאחרונה בשבץ, וגיליתי תקווה שהוא יצא מזה. אבל הוא הוכרע בסוף. ועד רגעיו האחרונים, הוא היה עטוף ונשאר עטוף באהבה של כולנו ושל משפחתו. ושל חבריו האומנים, שראו בו, חרף הבדלי הדורות, אח ושותף".
"נלקח מאיתנו אדם, שלעולם לא נשכח אותו. היה שלום ספי, היה שלום חבר אהוב. הצחוק שלך, האהבה שלך, והאמונה שלך בצדקת דרכנו ילוו אותנו כל חיינו. יהי זכרך ברוך".
גם שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, ספדה "ספי, כל כך הרבה שנים הצחקת את כולנו, ילדים ומבוגרים, עם ישראל", אמרה. "כל כך הרבה - אבל לא מספיק. כי הלכת בטרם עת. ותחסר לנו מאוד. הרי יכול להמשיך ולהמשיך ולהצחיק. כל כך הרבה שנים התפללנו למענך, למען בריאותך והחלמתך, ועקבנו מקרוב, כי שיתפת את כולם, ומעולם לא איבדת את חוש ההומור, ובעיקר את הנחישות להיאבק מאבק הרואי מול מחלה ארורה שהתעקשה לא להניח לך. ספי, שחקן, קומיקאי, גדול הקומיקאים, ולא רק על הבמה איש שמח ומצחיק. בכל פורום, בכל סיטואציה. גם בארבע עיניים. תמיד חשבתי לעצמי שספי פשוט חייב, ממש חייב לשעשע את עצמו, אחרת הוא משתעמם, וכמובן לשעשע את הקהל, עד שפשוט יתפוצץ מרוב צחוק. ספי היה חדור באהבה לארץ ישראל ולמדינת, אהבה שהיתה ב-ד.נ.א. המשפחתי שלו. בברנז'ה של האמנים זה לא היה קל. אבל ספי לא ויתר בשום פנים - לא אדם כמוהו, מצחיקן אך רציני, אכפתי למה שקורה במדינה הזו, מעורב - מכדורגל ועד לביטחון המדינה - לא אדם כמוהו יסתיר את עמדותיו, מחשש לקריירה שלו. אני זוכרת אותו מתייצב לתשדירי הבחירות של הליכוד ב-1981 וב-1984, מכהן כחבר מועצת העיר בראשון לציון, רץ לרשימת הליכוד לכנסת, אלמלא מחלתו, אני משוכנעת שהיה מכהן בכנסת. ללא מורא. ספי היה אדם כה טוב, בחיוכו המשגע, בעיניו הכחולות והטובות, שאי אפשר היה שלא לאהוב אותו - כן גם חבריו למקצוע - מהשמאל.
"לפני קצת למעלה משלוש שנים הצעתי לספי להצטרף למועצה לתרבות ולאמנות", סיפרה. "ישבנו ודיברנו ארוכות - ספי שמח, הגיע לישיבות, תרם מניסיונו העשיר, אך נאלץ לטוס שוב לבוסטון, ולעבור שוב טיפולים. עד שנדם קולו. ועכשיו נדם גם חיוכו. עיניו. גופו. אהבתי אותך מאוד, ספי. אהבנו אותך כולנו. לכתך הוא אבידה גדולה לעולם התרבות הישראלי ולציבור עצום של מעריציך ואוהביך. נוח בשלום על משכבך".
בשנת 1993 החל ריבלין לחוש בעיות במיתרי הקול, והתכנית "ספי" שצילם תוכננה כך שיוכל להימנע מדיבור במהלך המשחק בה. בשנת 2007 חשף בתוכנית "עובדה" כי לקה בסרטן הגרון וסיפר כי הוא עובר ניתוחים רבים ואינו מסוגל לעבוד כשחקן. בשנת 2010, לאחר שנה של טיפולים כימותרפיים, הצהיר ריבלין כי החלים וכי המחלה מאחוריו. בראיונות לכלי התקשורת הוא סיפר על תהליך ההחלמה הקשה שעבר. למרבה הצער, המחלה חזרה ובשנת 2012 עבר ניתוח בגרונו שבעקבותיו איבד לחלוטין את קולו. לפני כשנה כתב במיוחד עבור מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, ושם הצהיר: "לא חשבתי להתאבד, אבל מאד מטרידה אותי השאלה איך ייראה הסוף".
ואיך אתם זוכרים את ריבלין? ספרו לנו בפייסבוק
