חג החנוכה מופקע באופן חילוני-מסורתי לטובת פסטיבלים, מחזות זמר ומופעי בידור לילדים, ולרובם דימוי מוצדק פחות או יותר של קומבינה זולה, חנפנית ומופקעת מחיר. בחג החנוכה הזה נטל אגף התרבות של עיריית בת ים את המוכר והבינוני אל מסלול מקביל שקורץ אל המבוגרים דווקא. הפרויקט שנקרא "חג המחזמר" ביוזמתו וניהולו של אורי פסטר, נתן במה לארבעה מחזות זמר ישראלים מקוריים, ובסופם נבחר מחזמר זוכה שזכה בפרס של 100,000 ¤. לא עוד "על פי שיריו של", לא עוד ממתק חסר משקל שמשאיר כאב בטן, לא עוד קשקוש מביך בכיכוב פליטי ריאליטי - ממש מחזמר במובנו הקלאסי והטוב.
מי שיש לו חדר מיוחד בלב למחזות זמר, לא יכול שלא לרטוט באושר ברגע המדגדג כשהתזמורת מותחת על הקשתות על כלי המיתר, שניה לפני שנחשפת האוברטורה ואיתה תקציר מלודי למה שעוד ייפרש בהמשך. הם סולחים לקפיצת ההיגיון כשהדמויות שוברות את הקיר הרביעי ופוצחות בשיר, הם מקבלים בזרועות פתוחות כוריאוגרפיות שחותכות דרך המיזנסצינה, ובכלל - אלו שנושמים מחזות זמר, שבכו על אכזריות החיים של פונטין ב"עלובי החיים", אהבו-שנאו את שילה השחצנית והשרוטה ב"שורת המקהלה", והחזיקו אצבעות לסימור ואודרי ב"חנות קטנה ומטריפה" עבור אלו, מחזמר עברי מקורי מוצלח, הוא מתנה אישית של ממש.
למחזמר הזוכה ובצדק גמור, "בילי שוורץ" נחזור בהרחבה מייד; מולו התחרו "כלה על הנייר", "בדידותו של אדם" ו"זרעים רעים" בארבעתם ברור היה שהושקעו עבודה ומסירות ותועפות אהבה לז'אנר ולאמנות המסוימת מאוד שיכולה להתקיים רק כאשר וירטואוז אחד הוא גם שחקן, גם זמר וגם רקדן. עם כל זאת, ברור היה ש"בילי שוורץ" מחזמר מאת אוהד חיטמן, ובכיכובן של טלי אורן (גילוי נאות: לח"מ היכרות עם השחקנית) ומיקי קם, התעלה בכמה וכמה רמות מעל לכולם.
"כלה על הנייר" מאת נאווה סמל (מחזה) ודניאל סולומון (מוזיקה), בבימוי צדי צרפתי, ובכיכובם של אגם רודברג, מייקל הרפז וארז רגב. היה מוצלח ועדין, נהנה מסיפור שלם ועגול בדרך כלל, וגם כאשר רודברג לא מתעלה ליכולות הווקאליות והמוזיקליות של שאר הקאסט, היא שופעת חן וכריזמה, ובכלל מתפתחת להיות שחקנית צנועה ומרשימה.
ל"בדידותו של אדם" מאת מאור כהן (לא בוגר "זקני צפת") ועדי דרוקר, ובבימויו של איקה זהר, היה סיפור מעניין בבסיסו, מעין "עלובי החיים" בגרסה יהודית. אך הוא היה גם ארכני, פומפוזי ולא סוחף מספיק. כאן כיכבו דדי זהר, גיל אלון, אורי הוכמן וחני דינור.
"זרעים רעים" מאת גל אפק (מחזה), ואפי שושני (מוזיקה) ובבימוי רן שחף, כבר היה החוליה המבולבלת ביותר בחג המחזמר. בניסיון ליצור אופרת רוק אפלה בכיכוב אייל שכטר (שעשה כמיטב יכולתו להתמודד עם הכאוס על הבמה), הגיעו למיש מש פסיכולוגיסטי, מסורבל ונטול חן.
"בילי שוורץ" שהיתה העדפת הקהל בבירור, ושהוענקה לה הזכייה על ידי הוועדה האמנותית השופטת שהורכבה מנתן דטנר, אלדד זיו, שוש רייזמן וניצה בן צבי כבר נשמה וחייתה בטבעיות בספרות אחרות משל מתחרותיה. המחזמר המשעשע מאת אוהד חיטמן מספר על מזכירה אפרורית ומתוסכלת שמקווה שיהיה לה יותר בחייה (טלי אורן) שסובלת מאם מסרסת ומתערבת (מיקי קם). היא נופלת קורבן למזימה מרושעת של בנות המשרד היפות והאכזריות שלה, וכוכב השעה לכאורה מתאהב בה, וסוחף אותה אל הפנטזיה שלה. בדרך עוד היא תגלה את כוחה בעצמה ותמציא את חייה מחדש. גם כאשר המערכה השנייה של המחזמר ניסתה להכיל יותר מאשר היה רצוי לה, נטשה לרגע את הסיפור הקטן והאישי, ולקחה לפחות פנייה מיותרת אחת אל ביקורת תרבות הריאליטי עדיין מדובר במחזמר מהוקצע להפליא, אינטליגנטי, מצחיק ומעודכן.
כל הלוקחים חלק בהצלחת "בילי שוורץ" מהכוריאוגרף, דרך הבמאי וכמובן הקאסט המצוין, הצליחו להעניק למחזמר שנמצא עוד לפני הפקה מסחרית את כל הקסם והברק של מוצר מלוטש. טלי אורן ממלאת את התפקיד הראשי של בילי עד קצותיו, וטוענת כל רגע על הבמה בפגיעות, הומור וסימפטיות. מיקי קם גונבת את ההצגה בקלות עם קול הקרמל החם והעשיר שלה והנוכחות הכריזמטית. אמיר הלל מצוין בתפקיד החלקלק שלו ונילי צרויה סקסית ואכזרית בדיוק כפי שהיא צריכה להיות.
"בילי שוורץ", שכבר עתה מחוזר על ידי תיאטראות שונים, הוא דווקא לא מסוג מחזות הזמר שמוכרחים להיות בעל נשמה חובבת קאמפיות ופאתוס בשביל להתמסר לו. הוא כל כך נגיש וידידותי-למשתמש שהוא מצליח בקלות לחצות דרך קהלים, והוא יפנה לנוער מזוגג עיניים בה במידה שלקשישות סגלגלות שיער. וכל זה מבלי להוזיל את עצמו ולהיות עוד אחד מהמופעים הסינתטיים המוזיקליים שתיאטראות ישראל חוטאים בהם מפעם לפעם. בסופו של עניין, חג המחזמר הוא אחת היוזמות היותר מוצלחות ומבשרות טובות שעולם התיאטרון ושוחריו יכולים היו לזכות בו, וכל הנוטלים בו חלק יכולים הפעם להתרווח בסיפוק על כיסאם.
האם תגיעו לצפות במחזמר ישראלי חדש? ספרו לנו בפייסבוק