פליימוביל 15: החדש של בריטני ספירס – פשוט עלוב

שני אלבומי הופעה מצוינים יצאו השבוע וזמינים להאזנה מלאה ברשת. הראשון הוא אלבום ההופעה הרביעי של ניק קייב והבד סידס שהוקלט מול קהל קטן באולפנים של תחנת הרדיו המפורסמת KCRW, מה שגם הופך אותו לאלבום ההופעה האינטימי ביותר של הלהקה עד היום. בדיוק כמו באלבום האחרון, "Push The Sky Away" שביצועים לארבעה משיריו כלולים כאן, קייב מגיש את השירים במבט מהצד. יותר כלוחם עייף, פחות כמטיף שיורק אש וגופרית. האווירה לא מחייבת – קייב אפילו מציע לקהל לבקש שירים (לפחות כל עוד הם מופיעים ברשימה המצומצמת שלו). יש כאן כמה בחירות מצוינות ולא צפויות כמו "Far From Me" המרסק מתוך "The Boatman's Call", והתפילה הנואשת של "And No More Shall We Part". השיא הבלתי המעורער הוא ביצוע עירום ל"The Mercy Seat" שמצדיק לבדו את התיעוד של הערב הזה.

הנה ההופעה במלואה:

ההופעה השניה היא על תקן מסמך היסטורי. בסוף 1970 ניל יאנג החל לבסס את עצמו כאמן סולו (בנפרד מקרוסבי סטילס ונאש) בזכות ההצלחה של "After The Gold Rush". עם כמה שירים חדשים באמתחתו וכהכנה לקראת זוג הופעות גדולות בקרנגי הול, הוא מבצע כמה הופעות קטנות יותר במועדון ה-Cellar Door שבוושינגטון הבירה. כולן הוקלטו ועומדות כעת להיות משוחררות רשמית. ההופעה הזאת כוללת קצת באפלו ספרינגפילד ("I Am a Child"), קטעים נבחרים מ"After The Gold Rush" ושיר חדש או שניים מהאלבום הבא של יאנג, "Harvest". קשה לא להתרגש כשיאנג חושף לעולם לראשונה את "Old Man". הקהל שמוחא שם כפיים לכוכב הצעיר והמבטיח עוד לא יודע מה מחכה לו.

וסתם כי התחלנו את השבוע בזוגות – הנה שני פסקולים שרק מחכים לרגע שבו החורף המזופת הזה יואיל בטובו להתחיל. ג'וש טילמן, שידוע גם כמתופף של פליט פוקסס, שידוע גם כג'יי טילמן (וחתום כך על לא מעט אלבומי סולו יפים), שידוע גם כ-Father John Misty (עם אחד מהאלבומים הכי טובים של השנה שעברה), נשוי לצלמת בשם אמה. אותה אמה טילמן צילמה סרט קצר בשם "The History Of Caves" והסתדרה בכיף עם פסקול אקוסטי ויפיפה מבעלה התומך. אין כאן הרבה יותר מגיטרה אקוסטית, פסנתר ורעשי רקע עם מוטיב חוזר, ומוזיקה עדינה מהסוג הזה כבר הפכה מזמן לקלישאת היפסטרים מזוקנים עם כובעי גרב; אבל האסוציאציה הראשונית הזאת נמסה בפני מוזיקה טובה באמת. כמו זאת שג'וש טילמן כותב.

הפסקול השני נוצר עבור הסרט "From The Sea To The Land Beyond" שמשתמש בצילומי ארכיון כדי לעסוק בתפקיד קו החוף בחיי הבריטים (נשמע מרתק), ו-British Sea Power הם בחירה די מושלמת לפסקול כלהקה שכבר מזמן התמקמה היטב בנישה שלה כיוצרי מוזיקה גרנדיוזית, כבדת ראש ומלאת התייחסויות היסטוריות. הפסקול הזה הוא כולו פוסט פאנק מוכה נוסטלגיה ומתוזמר בקפידה. חצי מהשירים מתחילים בקולות של שחפים רחוקים וכולם מצליחים להריח כמו מי מלח גם בלעדיהם. אולי זה קצת פחות מעניין מעבודת הפסקול הקודמת שלהם עבור "The Man Of Aran", אבל עדיין עובד יפה גם במנותק מהסרט עצמו.

"Britney Jean" הוא אלבום הסולו השמיני של בריטני ספירס, וה"אישי ביותר שלה עד כה" על פי כל הראיונות. מן הסתם הוא לא. החשיפה באלבום הזה מסתכמת בכך שמסתבר שהשם האמצעי שלה הוא "ג'ין". אבל מי בכלל רצה אלבום אישי על עולמה הפנימי הסוער של בריטני ספירס? מה שיש כאן זה עשרה שירי יורופופ בינוניים לתפארת עם הפקה מיושנת באופן מפתיע. את האלבום הזה הפיק Will.I.Am שמתעקש שספירס היא זאת שקיבלה את ההחלטות באלבום הזה, כי גם הוא יודע שהקהל יחפש אחר האשם במחדל. אף אחד לא מצפה כרגע מספירס ליותר מהגיית מילות השירים לכיוון המחשב שיהפוך אותן למשהו שמדמה שירה (כמויות האוטוטיון ב"Alien" הפותח לבדו גורמות לשיר להישמע כמו סינגל הבכורה של סירי מהאייפון). תפקידה השני והחשוב יותר הוא לחיות בעולם על תקן המותג המהלך "בריטני ספירס". האנשים שיוצרים את האלבומים האלה, לעומת זאת, אמורים להיות מתוקצבים מספיק כדי להרים לאוויר כמה להיטים אמיתיים פעם בשנתיים שלוש.

נדמה שהמטרה הייתה להאט קצת את הקצב ולהפחית מהבלגן בהפקה (וכך ליצור את אשליית האלבום האישי), אבל מאחר וספירס לא יכולה להחזיק כרגע בלדות של ממש נתקענו עם ערימת שירי מיד טמפו שנשמעים כמו אוסף להיטים של הוונגהבויז. בחיפוש אחרי שיר ראוי באלבום הזה, חוץ מ"Work Bitch" שהוא עדיין דאנס כיפי ומשעשע, אפשר לנסות להסתפק ב"Perfume" הסביר שמעתיק לא מעט מהלחן של "Titanium" לדיוויד גואטה, ואת "Passenger" שכתבו לה Sia וקייטי פרי. פעם אלבומים של בריטני ספירס שימשו כחממה מושלמת למפיקי הפופ הכי חמים בעולם. עכשיו ניצב לפנינו אלבום דהוי של בחורה חביבה, שמנסה לגייס את הכוחות לשיר על כמה שהיא רוצה לשרוף את הרחבה, אבל נשמעת כאילו היא רק מחכה שיתנו לה להחליף חזרה לטרנינג. אולי בכל זאת יש משהו אישי ב"Britney Jean", אלבום הפופ המדכדך של השנה.

גם כי מדובר בשבוע דליל בקליפים מעניינים באמת (תרגישו חופשי להפריך את הקביעה הזאת בתגובות) וגם כי התמונות שביג בוי העלה לאינסטגרם שלו מרמזות שיש ממש בשמועות על האיחוד המתקרב בקואצ'לה, אבל בעיקר כי זה עדיין קליפ מרהיב של קלאסיקת היפ הופ היפראקטיבית וחסרת גבולות. יש מעט אמנים כרגע עם היכולת הטכנית (שלא לדבר על החזון היצירתי) להוציא שיר כזה, אז בואו נחזיק אצבעות לכך שבדרך הביתה מהופעת האיחוד הם ימצאו זמן לעצור גם באיזה אולפן.

Jose Gonzales– Step Out

התרומה של חוזה גונזלס לפסקול של "The Secret Life Of Walter Mitty" היא הדבר הכי פחות אינטימי שהוא עשה בקריירה. זה עדיין יפה ונשמע בעיקר כמו שיר אבוד של הפוליפוניק ספרי.

Sam smith – Money On My Mind

סם סמית' כבר הוכיח איזה גרון מדהים יש לו ב- Latch של דיסקלוז'ר, וסינגל הבכורה הרשמי שלו הוא שיר פופ חלקלק וחביב שמצליח לעבוד בעיקר בזכות הקול הזה.

Marika Hackman – '81

קאבר יפהפה לג'ואנה ניוסום מתוך האי.פי השני של הדוגמנית לשעבר מריקה הקמן.

Childish Gambino – Telegraph Ave.

דונלד גלובר עושה את הדרייק הכי טוב שלו בשיר הזה, מתוך "Because The Internet" המתקרב שלו. הדרייק הכי טוב שלו הוא ממש ממש טוב, דרך אגב.

ומה אתם חשבתם על החדש של בריטני? ספרו לנו בפייסבוק