מיקי חיימוביץ' לא רוצה יותר להיות הבלונדינית הרגישה ולחת העיניים; לא שזו אי פעם היתה כל המהות שלה, אבל הנטייה המקטלגת של הצופים להדביק תווית נוחה לעיכול על כל מה שאינו איש תקשורת מכסיף ואשכנזי בעל קול רועם, (הופה! ראיתם מה עשיתי כאן? כן, זה מבאס גם כשזה להיפך), הפך את מיקי חיימוביץ' לזאתי הדומעת ליד יעקב אילון. אז חיימוביץ' לקחה פסק זמן בריא ממהדורת החדשות ומהחולצה המכופתרת, ופינתה את הכסא לתמר איש שלום. עברה דרך מסלול הגשת ספיישלים תחקיריים שעסקו בבעיית ההשמנה, במהפכה הסלולארית ובמאבק לאימהות, קשרה את שמה בגל הטבעונות, ונחתה עכשיו ב"המערכת".
חיימוביץ' כאמור, עד כדי כך לא רוצה לחזור למשבצת המקטינה והנשית ההיא, שהיא עוטה סבר פנים חמורות מההתחלה ועד סופה של "המערכת". אין שום בעיה עם זה, לא מצופה ממנה לחייך רק כיוון שיש לה טור שיניים בוהקות, וברור שהנושא בו פתחה "המערכת" הקרב על הבית - התחרדות הערים החילוניות - הוא כזה שאין מה להצהיל פנים אליו. אבל גם אין ממש סיבה אמיתית לרטון אליו, אלא אם כן האג'נדה הלא סמויה היא כזו שיש להילחם בפויה שהוא יהודים חרדים.
"המערכת" היא סדרת תחקירים שחורתת על דגלה סוגיות אזרחיות - חברתיות. ההגדרה האחרונה היא ציטוט מדויק של דף התוכנית, ופעולת הציטוט הוא לשם הההבנה שאזרחי, אליבא ד'"המערכת", היינו חילוני. על הפרומו מעורר שאט הנפש של התוכנית הפותחת כבר דובר, וגם הדיסקליימר שנתנה חיימוביץ' באשר לנסיון "המערכת" לייצר את התחקירים מאוזנים ככל שאפשר, לא משכנע מספיק. ברמה העובדתית פשוט, הניסוח "הקרב על הבית" כבר לא מאפשר באמת דיון דו צדדי, וכל אמצעי המבע הלא מילוליים תמכו בעובדה שזוהי טלוויזיה בעלת אג'נדה חילונית שמיועדת לצופים חילונים אין בעיה, רק אין לקרוא לזה תוכנית תחקירים.
הבעיה של "המערכת", לפחות בתחקיר הפותח שלה, הוא הבעיה של מדינת ישראל כשהיא מגיעה להתמודד עם סוגיית הדת והמדינה אין לאף אחת מהן גישה עניינית. הבעיה היא לא חרדית ולא אזרחית אף אוכלוסיה שפורצת למבנים ומשתכנת בה בכוח לא היתה נהנית ממשטרה מגמגמת וממשלה שמגרדת בפדחת שלה במבוכה מלבד האוכלוסיה החרדית. רוצים ענייניות? בבקשה דמיינו שלא מדובר בחרדים, אלא באוכלוסיית שב"חים. הו! הנה השוטרים מקשיחים עמדות. אנחנו יודעים היטב מה לעשות. דמיינו שמדובר בפליטים סודניים - כבר מגיעה יחידת עוז ומפעילה את ההוראות לשעת חירום.
אם כל אוכלוסייה זרה-במהותה לישראליות החילונית, שאינה חרדית במובהק, היתה דורשת מנשים לעבור לצד השני של המדרכה, לשבת בספסל האחורי או כל דבר שטות דומה ההזדעקות היתה קורעת את השמיים, והעניין היה מטופל באופן שחותך דרך התופעה. אבל העובדה היא שישראלים מבולבלים מול החרדים. ובלבול הוא הקרקע הנוחה ביותר לקביעת עובדות בשטח בזמן שאנחנו אה-בה-ציגלה-מה, קם עוד בית כנסת לא חוקי ותתמודדו אתם עם הניירת. כשזה מגיע לאוכלוסיה החרדית, הדברים טובלים בחוסר בהירות כרונית, אשמה מחד, שנאה מאידך. הם משלנו, אבל לא משלנו, כמונו אבל לא כמונו; שהם יכבדו אותנו, שאנחנו נכבד אותם אין מדיניות, רק מיש-מש רגשי ולא רלבנטי.
הפיתרון הוא בבירור לא אזרחי, ואת הפשקווילים כבר ראינו, גם את המודעות החילוניות המושחתות. מיקי חיימוביץ' יודעת זאת היטב, גם צוות התחקירנים היעיל שלה. אז למה שוב חזרנו על החומר? למה לא לברר את המדיניות של כנסת ישראל שמושכת מכאן ומשחררת משם כבר עשרות שנים? למה לא לנעוץ את חוד המחוגה היישר בתוך שאלת הפרדת הדת מהמדינה הפיתרון הענייני היחידי שייתן מענה לא גזעני לסוגיות ולחלוקות שימשיכו לעצב את מדינת ישראל בכל השנים שעוד יבואו? ובכן, כי זה הרבה פחות מסעיר רגשות ומלודרמטי מלהראות שוב את הקבלן החרדי החלקלק שמדבר במושגים של "הפסדתם", ואת הסטודנטית רכת הדיבור שמוטרדת על ידי חרדים בבית שמש. זה לא שזה לא נכון או קיים, רק שזה אינו תחקיר. זה סיכום מהדורות החדשות בחמש השנים האחרונות. לא בשביל זה עזבה מיקי חיימוביץ' את כסאה הקודם, ומנסה לבנות את תדמיתה מחדש, ולא בשביל זה נפנה את ערב יום חמישי שלנו.